סיפורה של קהילת יהודי סאטו מארה
האזכור הממשי הראשון של יהודים בעיר הוא משנת 1698, ובמפקד שנערך ב-1737 היו רשומים 17 יהודים.
במאה ה-18 שימשה סאטו מארה תחנת מעבר ליהודים. בכל מפקד אוכלוסין נרשמו שמות משפחה שונים – עדות לכך שלא הייתה נוכחות יהודית קבועה במקום.
התופעה החריפה עוד יותר לקראת סוף המאה ה-18, כשבאופן רשמי לא הורשה אף יהודי לגור בסאטו מארה. מצב זה נמשך עד 1848, שנת המהפכות באירופה.
בשנה זו בוטל איסור התיישבות היהודים בסאטו מארה, וב-1852 הכירה מועצת העיר בקיום קהילה יהודית. מאותה שנה התחילה הקהילה לנהל פרוטוקולים עם רישומים שהיו קיימים עד השואה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 חלו כמה התפתחויות נוספות, והרי דוגמאות לכך:
* ב־1858 נבנה בית הכנסת הראשון (נוסף על המניינים בבתים פרטיים).
* ב-1863 הוקם מקווה טהרה.
* ב-1871 נוסח תקנון לקהילה. אחד מסעיפיו הבולטים היה שהקהילה נוהגת לפי נוסח אשכנז ואלו הרוצים לנהוג לפי נוסח ספרד, רשאים להקים לעצמם בית מדרש חסידי, אך על חשבונם.
* כמו כן הקימה הקהילה מוסדות חינוך שונים, כגון חברה קדישא, חברת “מחזיקי תורה” ו”חברת משניות”.
בעקבות קונגרס יהודי הונגריה, שנסתיים בינואר 1869 (נפתח בדצמבר 1868), הצטרפה הקהילה לזרם הקהילות האורתודוקסיות, והרב הראשון שכיהן בה היה רבי בנימין זאב מנדלבוים. הוא היה רבה של קהילת סאטמר במשך למעלה מחמישים שנה, מאז היווסדה ועד לפטירתו ב-1897. הוא היה תלמידו של החת”ם סופר, והניח את היסוד לפריחתה של הקהילה היהודית בעיר.
לאחר פטירתו הוכתר כרב העיר הרב יהודה גרינוולד, ובזמנו הוקמו בתי תפילה ובתי תלמוד תורה בהם למדו כל יום מאות ילדים כאשר גולת הכותרת בפעילותו הייתה הקמת ישיבת סאטו מארה.
בדרישותיו היה מדגיש את חשיבות השינון והחזרה על חומר הלימוד, לימודים עצמיים כל אחד ובנאומי הפתיחה שלו בראשית הלימודים היה מגדיר את מטרת הלימוד. הוא התנגד לרכישת השכלה כללית בבתי הספר ולפעילויות ציוניות.
לאחר פטירתו נבחר רבי אליעזר דוד גרינוולד להיות רבה של סאטו מארה.
את רוב זמנו הקדיש למען הישיבה – מה שמנע ממנו להרבות בכתיבת ספרים וחידושים. את תלמידיו נהג לכנות “ילדיי”, הקים בעבורם מנזה ודאג להם לאכסניות. בחורים רבים מרחבי העולם נמשכו אל ישיבתו בגלל יראת השמים שלו ובגלל מסירותו לתלמידיו.
ב-1898 התפלגה מהקהילה קבוצת יהודים שהגדירו את עצמם כקהילת סטאטוס-קוו (שבה למתכונת הקהילות מהתקופה שלפני הקונגרס). שמואל יורדאן, הרב הציוני של קהילת הסטאטוס קוו, פתח את גן-הילדים העברי הראשון בהונגריה.
בית-כנסת מפואר נחנך ב-1904; בעיר ישבו אז קרוב ל-7,200 יהודים (שהיוו 20% מכלל האוכלוסיה).
הקהילה במספרים
האוכלוסייה היהודית גדלה מ-78 איש בשנת 1850 ל-3,427 איש (16% מכלל האוכלוסייה) בשנת 1870, 7,194 (20% מכלל האוכלוסייה) בשנת 1910, ו- 11,533 (21%) בשנת 1930.
בשנת 1941 חיו 12,960 יהודים בסאטו מארה (24.9% מכלל האוכלוסייה). מספר זה עלה בעקבות הגירה של יהודים מכפרי הסביבה.
חינוך
ילדי הקהילה בסאטו מארה קיבלו חינוך דתי ומסורתי.
נוסדו חדרים פרטיים על ידי מלמדים שהקימו תלמוד תורה בפיקוח הקהילה וחלק מהחדרים החזיקו מעמד עד השואה.
בארגון בית הספר היהודי הכללי היה תפקיד מרכזי למורה יצחק דנציגר. זה פעל עד שהקהילה הקימה בית ספר כללי משלה בשנות השבעים.
הקהילה ביקשה תמיכה כספית למטרה זו מהשלטונות, אבל אלה השיבו בשלילה בטענה שהקהילה חייבת לממן את בית ספרה מקופתה.
עם ריבוי התלמידים, נאלצו להקים כיתות נוספות והקהילה התקשתה מאוד מבחינה כספית באחזקת בית הספר. לכן השלטונות נאלצו לעזור להם.
עד סוף שנות השמונים למדו בבית ספר היהודי בנים ובנות יחד ולכן הקהילה הקימה בית ספר עם שש כיתות לבנות לחוד. בינתיים פסקה התמיכה של השלטונות ובית הספר נקלע למשבר.
מכיוון שעוד לא היה בית ספר תיכון יהודי בעיר היהודים נשלחו לתיכונים לא יהודיים.
יהודי סאטו מארה במאה ה – 20
מלחמת העולם הראשונה
בין 400 ל-500 יהודי סאטו מארה גויסו ולחמו במלחה”ע הראשונה.
כמה מיהודי הונגריה תרמו (וביניהם הסאטמארים) לניצחונה של הונגריה.
כמה קצינים ורופאים בעלי דרגות גבוהות ונמוכות שירתו והיו שנפלו בקרבות.
מלחמת העולם הראשונה הביאה בעקבותיה שינוי דמוגרפי ולחץ כלכלי לסאטו מארה.
עם פרוץ המלחמה ב-1914 הגיעו לסאטו מארה כ-2,000 פליטים יהודיים מגליציה שנמלטו מפני צבא הצאר הרוסי שפלש לשם.
שתי הקהילות בסאטו מארה עשו מאמץ משותף לקלוט את הפליטים, אשר רובם ככולם לא חזרו לפולין עם תום המלחמה. רבים מהם היו מחוסרי מקצוע, והחזקתם הוטלה על כתפי הקהילה.
שינוי גורלי יותר בא בעקבות השינויים הטריטוריאליים המפליגים בגבול הרומני-הונגרי. כתוצאה מהמלחמה, עברה כל טרנסילבניה לידי הרומנים, וזו כללה את סאטו מארה. הרומנים נקטו בכל האמצעים שעמדו לרשותם כדי לתת אופי רומני לעיר. למרות זאת, עד מלחה”ע השנייה נשארה העיר מאוכלסת ברוב הונגרי.
בין שתי מלחמות העולם
כאמור, לאור האתגרים החדשים שעמדו בפניה, הייתה הקהילה היהודית צריכה להתארגן מחדש ולהרחיב את מוסדותיה.
והיא אכן עשתה זאת באמצעות הרחבת מגרש בית הכנסת הגדול ובנייני ציבור שונים, בהקמת בית יתומים בתמיכת הג’וינט, בייסוד חברה לתמיכה בתלמידים עניים, בהרחבת מקווה הטהרה ובשכלולו, בהקמת בית מדרש מפואר ותלמוד תורה ועוד. יצוין לשבח בית חולים יהודי שהוקם במאמץ משותף של שתי הקהילות (האורתודוקסית וה”סטטוס קוו”).
לפי ההסכם שנערך ביניהן, יכול היה ראש וועד בית החולים להיבחר רק מתוך הקהילה האורתודוקסית.
בית החולים נפתח ב-1927, הוחרב כמעט כליל בידי הנאצים ושוקם בעזרת הג’וינט ותרומות פרטיות בשנת תש”ו (1946).
מלחמת העולם השנייה
הגרמנים כבשו את סאטו מארה רק במרץ 1944, אך הפגיעה ביהודי העיר החלה עוד קודם לכן.
למעשה, נעשה הדבר בשלושה שלבים:
שלב א’ מ-1940 ועד מרץ 1944, שלב ב’ בחודש אפריל 1944 ושלב ג’, בחודש מאי 1944.
בשלב הראשון הועברה סאטו מארה (כחלק מטרנסילבניה) משלטון רומני לשלטון הונגרי. בתקופה זו נחקקו חוקים אנטי יהודיים ישירים או עקיפים. כמו כן, רבים מיהודי הונגריה גויסו לפלוגות העבודה.
בשלב השני, כחודש לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה, הוקם הגטו ונוסף למחלות ולצפיפות הנוראה, היו מקרים רבים של עינויים ורציחת יהודים, במיוחד האמידים שביניהם.
השלב השלישי היה הקצר והאכזרי ביותר: במשך שבועיים (כ”ז באייר תש”ד, 20 במאי 1944, ועד י”ב בסיוון תש”ד, 3 ביוני 1944) היו כל יומיים-שלושה משלוחים לאושוויץ.
ב-1941 היו בסאטו מארה 12,960 יהודים, והם היוו 25% מהאוכלוסייה.
בקיץ 1941 גירשו השלטונות ההונגריים לאוקראינה – הנתונה לכיבוש הגרמנים -משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית. המגורשים נרצחו בקמנץ-פודולסקי ב- 28 באוגוסט.
ב-1942 גויסו רוב הגברים היהודים מסטמרנמטי לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו בחזית המזרחית באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
הגטו
ב-26 באפריל 1944 התכנסה בסטמרנמטי ישיבה בראשותו של תת-שר הפנים, לסלו אנדרה ובהשתתפותם של פקידי מינהל בכירים בצפון טרנסילבניה לדיון בגטואיזציה ותכננו את הפרטים לחיסול יהודי צפון טרנסילבניה.
הגטו של סטמרנמטי הוקם ב-3 במאי 1944, על-פי הצווים של סגן הממונה על המחוז, אנדרה בואר, ושל ראש העיר, לסלו צוקה, בסביבה שהייתה מיושבת בצפיפות ביהודים.
נוסף על יהודי העיר נדרשו לעקור לגטו גם את היהודים מארדוד, נג’קרוי וסטמרנמטי, ובין 3 ל-6 במאי 1944 עברו לגטו כ-17,000 יהודים.
עם כניסתם נעשו על גופם חיפושים דקדקניים לגילוי דברי ערך מוסתרים.
ב-13 במאי 1944 רוכזו בגטו עוד 2,000 יהודים שהובאו מגטו נג’קרוי.
הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד. שטח המחיה הסתכם במעט יותר מחצי מטר רבוע לנפש. השימוש במיטות נאסר, ותושבי הגטו נאלצו לישון על מזרנים או מזרני קש.
בראש המועצה היהודית בגטו עמד זולטן שוורץ. רופאים יהודים ארגנו סיוע רפואי. באחד מבנייני בית חרושת שבתחומי הגטו הוקם בית חולים ולצדו פעל גם בית חולים למחלות מידבקות. למרות מחסור חמור במזון הוקם גם מטבח ציבורי. בית ‘החברה קדישא’ הוסב לבית הכנסת של הגטו.
מפקד הגטו היה קצין המשטרה ההונגרית, בלה שרקוזי, שכונה בפי תושבי הגטו “היטלר השני”.
הוא פיקח בעצמו על העינויים שעונו תושבי הגטו כדי שיגלו היכן הוסתרו חפצי ערך. כמה מהנחקרים מתו מהעינויים, ואחרים העדיפו להתאבד כדי להימלט מהם.
הגטו חוסל ב-1 ביוני 1944, לאחר שהנאצים גירשו 18,863 יהודים מסאטו מארה לאושוויץ בשישה טרנספורטים. הרב טייטלבוים שרד לאחר שהצליח לברוח ברכבת קסטנר לשוויץ.
הקהילה היהודית בעיירה לאחר מלחמת העולם השנייה
בספטמבר 1945, כארבעה חודשים לאחר תום המלחמה, היו בה 3,096 יהודים בלבד.
בניגוד למרכזים רבים אחרים במזרח אירופה שבהם נעלמה הקהילה לחלוטין כתוצאה מהשואה, בסאטו מארה מספר היהודים אפילו עלה בשנים הראשונות שאחרי השואה. בשנת 1947 היו בה כ – 7,500 יהודים. עלייה מספרית זו מקורה בעובדה שלסאטו מארה חזר חלק גדול מניצולי השואה של העיר, ואליהם נוספו יהודים מהכפרים הסמוכים ומהמדינה בכללותה.
פעולתם הראשונה של הניצולים הייתה הקמת הארגון “האחדות העממית ביהדות”, אשר מילא זמנית את מקום הקהילה.
חלק ממוסדות הקהילה חודשו, ביניהם בית החולים היחיד, החברה קדישא ואף בית הדין הרבני.
רוב היהודים עברו עם הזמן למקומות אחרים או עלו לישראל.
בשנת 1970 התגוררו בסאטו מארה 500 יהודים ובשנת 2002 חיו בעיר 38 יהודים בלבד.
(** מקורות: בית התפוצות, המכלול)
בית הכנסת האורתודוכסי ברח' דצ'בל, "תלמוד תורה"
