Logo_Heb_press1

 

ההיסטוריה של יהדות רומניה בת מאות השנים, הינה היסטוריה של יצירה תרבותית, מדעית, קהילתית, הנהגתית ודתית עשירה ברומניה ובארץ ישראל ושל תרומה אדירה לציונות ולמדינת ישראל.
זוהי היסטוריה של הישגים ושל טרגדיות, של שואה במלחמת העולם השנייה ושל תקומה והצלחה במדינת ישראל המתפתחת - החל משלב הציונות המעשית ועד היום – עת בה 40 מחתני וכלות פרס ישראל הם ממוצא רומני וזהו רק חלק מההוכחה הניצחת להישגים שלנו.
התפקיד שארגון א.מ.י.ר. לקח על עצמו הוא להנציח את המורשת של הקהילה המפוארת בראייה לטווח ארוך ע"י בניית מוזיאון להיסטוריה של יהדות רומניה בראש פינה, ולהדגיש את תרומת העלייה הרומנית למדינת ישראל באמצעות מגוון פעילויות, שיתופי פעולה, יוזמות, וכינוסים חשובים.
אתר א.מ.י.ר. מהווה עבורנו כלי ליצירת הקשר ההדדי בין העשייה שלנו לבין הציבור הרחב ובכללו - קהילת יוצאי רומניה בישראל, יהודי רומניה בארץ המקור והיהודים יוצאי רומניה ברחבי העולם למטרת שימור הסיפור המיוחד והמרגש של יהדות רומניה.
בברכה
מיכה חריש, יו"ר



טריוויה

המנון "התקווה"

מה שהיום אנו מכירים כהמנון הלאומי שלנו, נכתב במקורו ברומניה ע"י נפתלי הרץ אימבר והולחן ע"י שמואל כהן בהשראת שירי עם רומנים.

 אימבר התגורר ברומניה תקופה מסוימת בעיר יאשי בבית הרב, משה ולדברג, ובשנת 1878  כתב את שני הבתים הראשונים של השיר, "תקוותנו", אשר גרסה קצרה ממנו שנקראה "התקווה", נקבעה כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל.

 ומה עם הלחן ?

בשנת 1886 היה שמואל כהן – עולה מרומניה - פועל חקלאי בראשל"צ.

הוא קיבל מידי אחיו את קובץ השירים, "ברקאי" של אימבר, עם הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שהודפסה  בירושלים, ומצא עניין מיוחד בשיר "תקוותנו".

כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין אליו, ככל הנראה, לחן של פזמון עממי רומני פופולארי שהכיר מילדותו בעיירה אונגן לקראת עלייתו מרומניה.

הלחן, במקור בשם "עגלת השוורים" ( ("Carul cu boi"היה נפוץ ברומניה כלחן ישן.

ג'י. פופוביץ' הוא מי שחיבר את הלחן לשיר בשם, "העגלה והשוורים - אותו הלחן בדיוק שימש גם לשירי-עם רומנים נוספים כמו "שיר של חודש מאי" (הידוע גם כ"החורשות התעוררו" (המהלל על תחיית הטבע באביב. 

הלחן, הנלמד בבתי ספר ברומניה, פורסם לראשונה על ידי המוזיקולוג הרומני, טימוטיי פופוביץ.‏

 גלגולו של המנון

המושבה, רחובות, שחסרה המנון משלה, אימצה את "תקוותנו" אל חיקה.

עובדה מעניינת היא ש"תקוותנו"  הפך לשיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בארץ.

החלוץ והיזם, דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, בעל הקול הערב, הביא אותו לראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה.

השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

 בשנת 1903 בקונגרס הציוני השישי, הושרו בתי "התקווה" בשירה אדירה, במידה רבה בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת. כך כבש השיר "תִּקְוָתֵינוּ", ששמו שונה ל"התקווה", את מקומו כהמנון הלאומי. מהקונגרס השמיני שהתקיים בשנת 1907 צוין (בפרוטוקול) ש"התקווה" מושרת בסיום.‏ גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה.

החל מן הקונגרס ה – 18 שרו אותו בעמידה ו"התקווה" נקבעה באופן רשמי כהמנון הלאומי של התנועה  הציונית.

עם פתיחת טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב – 14 במאי 1948, שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את ההמנון. 

 ===================================================================================================

האם חשבתם פעם כיצד ניתן למפעל המפורסם השם, "פולגת"? (וזוהי לא פרסומת מסחרית)

מהשילוב בין שמו של מייסד המפעל, ישראל פולק, לעיר בה הוקם המפעל, קריית גת.

 ישראל פולק (1910 – 1993) היה איש עסקים וחתן פרס ישראל.

פולק נולד ברומניה למשפחה בת 13 נפשות. כבר בצעירותו פנה ללימודים בבי"ס לטקסטיל ולפרנסתו עבד במפעל לסריגה. לאחר מכן הקים מפעל בעצמו על שטחי מדינת רומניה.

מאוחר יותר, לאחר מלחה"ע השנייה היגר לצ'ילה – שם פתח  מפעל טקסטיל גדול ומצליח, יזם פעילות יהודית וציונית רבת היקף ושימש כנשיא הפדרציה הציונית.

בשנת 1960, הוזמן ע"י שר התעשייה דאז בישראל,  לבוא ולפתוח מפעל טקסטיל בקריית גת. מה שהתחיל כמפעל, הפך ברבות הימים לתשלובת ו... השאר הסטוריה.

האדם הכביר הזה נחשב כאחד התעשיינים והיזמים רבי התושייה וההצלחה במדינה ומוכר, כמו כן, כאיש נדיב שהיה מעורב בפיתוחם של מפעלים לאומיים וציבוריים בשטחי מדע, תרבות וחינוך. למשל, היה גם אחד ממייסדי חברת 'כלל' ויו"ר הדירקטוריון שלו וממייסדי תיאטרון ה"יידישפיל".

בפעילותו הציבורית היה יו"ר המגבית המאוחדת בישראל, היה נשיא האגודה הישראלית  של שוחרי האוניברסיטה העברית, ירושלים. הוא היה גם יו"ר המרכז לחקר מדיניות חברתית בישראל, יו"ר מועצת הנאמנים של המרכז לפיתוח ע"ש פנחס ספיר, יו"ר ישראלי של קרן גולדה מאיר העולמית, חבר בחבר בנאמנים של אוניברסיטת תל אביב, חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, חבר בחבר הנאמנים של הטכניון, חיפה, חבר בחבר הנאמנים של מוזיאון תל אביב לאמנות, ויו"ר אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים.

 ועל זה נאמר... שאפו!

=====================================================================================================

רמיקוב – המצאה של עולה מרומניה

 כפי שאתם ודאי יודעים, ה'רמיקוב' הוא משחק חשיבה לשניים עד ארבעה שחקנים, המתנהל על לוחות עץ עם אריחי משחק צבעוניים.

 מסתבר שהרמיקוב הומצא ופותח אי שם בשנות ה – 40 של המאה הקודמת, על ידי מפתח המשחקים הישראלי, אפרים הרצנו, עולה מרומניה.

 אפרים הרצנו, ממציא המשחק, הוא אביהם של מריאנה ומיכה הרצנו - הבעלים של חברת "קודקוד" המפורסמת מערד שהם, כמובן, המשווקים של הרמיקוב בארץ ובעולם כיום.

 סיפור המעשה

אפרים הרצאנו היה יצרן מברשות שיניים ברומניה, אבל טיפח חלומות גדולים הרבה יותר. מאחר ומשחקי קלפים היו אז מחוץ לחוק ברומניה, הרצאנו חשב על תחליף שלא ישאיר את הרומנים אדישים ומצא: אריחי משחק ממוספרים שיונחו על מסילות עץ ובכך ישחררו את הידיים מקלפים.  פלסטיק אומנם נראה כמו החומר הנכון, אך המחירים היו גבוהים מדיי.

רצה הגורל והרצאנו נתקל בסוחר שמכר לו פרספקט ממוחזר ממטוסים וכך נולדו הקוביות. בעקבות מלחמת העולם השנייה משפחת הרצאנו נאלצה לברוח לארץ, וכאן החל אפרים לייצר את ערכות העץ עם המשחק והפיץ את הבשורה בין חנויות צעצועים. תוך שנים לא היה איש בישראל שלא ידע מה זה "רמיקוב".

 נתונים מרשימים

הרמיקוב הוא אחד ממשחקי הקופסה הנמכרים בעולם ומשחק הייצוא מספר אחת של ישראל.

כמו כל הצלחה באמריקה – גם כאן הסיפור הוא מעניין : הקומיקאי דון ריקלס, מגיש תוכנית "לייט נייט" מצליחה, סיפר לצופים על משחק שאשתו הביאה מישראל והשתלט על חייהם. מכאן ההזמנות זרמו באלפים, עשרות מדינות נתקפו בדיבוק והרמיקוב היה למשחק הקופסה השלישי הנמכר ביותר בעולם אחרי השבץ-נא והדומינו.

המשחק הופץ ב-25 שפות שונות, בכל רחבי העולם, ומספר מכירותיו נאמד בלמעלה מ-30 מיליון משחקים.

המשחק זכה בפרס "משחק השנה" בשנת 1980 בגרמניה ובפרס זה גם בהולנד בשנת 1983.

כיום יש אליפויות רמיקוב שנתיות בכל רחבי העולם.

.