Logo_Heb_press1

 

ההיסטוריה של יהדות רומניה בת מאות השנים, הינה היסטוריה של יצירה תרבותית, מדעית, קהילתית, הנהגתית ודתית עשירה ברומניה ובארץ ישראל ושל תרומה אדירה לציונות ולמדינת ישראל.
זוהי היסטוריה של הישגים ושל טרגדיות, של שואה במלחמת העולם השנייה ושל תקומה והצלחה במדינת ישראל המתפתחת - החל משלב הציונות המעשית ועד היום – עת בה 40 מחתני וכלות פרס ישראל הם ממוצא רומני וזהו רק חלק מההוכחה הניצחת להישגים שלנו.
התפקיד שארגון א.מ.י.ר. לקח על עצמו הוא להנציח את המורשת של הקהילה המפוארת בראייה לטווח ארוך ע"י בניית מוזיאון להיסטוריה של יהדות רומניה בראש פינה, ולהדגיש את תרומת העלייה הרומנית למדינת ישראל באמצעות מגוון פעילויות, שיתופי פעולה, יוזמות, וכינוסים חשובים.
אתר א.מ.י.ר. מהווה עבורנו כלי ליצירת הקשר ההדדי בין העשייה שלנו לבין הציבור הרחב ובכללו - קהילת יוצאי רומניה בישראל, יהודי רומניה בארץ המקור והיהודים יוצאי רומניה ברחבי העולם למטרת שימור הסיפור המיוחד והמרגש של יהדות רומניה.
בברכה
מיכה חריש, יו"ר



מתכוננים לאירוע המחווה לקהילת יהודי יאשי

במסגרת הפעילות הרציפה של ארגון א.מ.י.ר. בכל הנוגע לאירועי קהילות והנצחתן, הוחלט לקיים השנה אירוע ראשון שיעסוק באחת משתי הקהילות היהודיות הגדולות של רומניה, קהילת יאשי.

להלן ממצאים ראשונים (מבין רבים אחרים שיפורסמו) על הקהילה, התפתחותה ואוצרותיה החברתיים:

הסטוריונים רבים נוטים לייחס נוכחות של יהודים בעיר יאשי עוד לפני המאה ה – 15 על פי מצבות עתיקות .

בשנת 1657 קנו יהודי יאשי את חלקת הקרקע עליה הוקם בית הכנסת הגדול של יאשי, בית כנסת ראשון בנוי מאבן. בית הכנסת נחנך על ידי הרב נתן נטע הנובר, אך עדויות ברורות יותר מגיעות החל מאמצע המאה ה – 18 כאשר התרכזו יהודי יאשי כבר ברובע משלהם.

בין השנים 1622-1834 הייתה מאורגנת הקהילה היהודית של יאשי ב"גילדת היהודים" שהוקמה בשנת 1622 וזכתה להכרת השלטונות. באותה תקופה בקירוב הוקמה גם "חברה קדישא" מקומית. הגילדה ובהמשך מוסד החכם באשי, גבו מסים מהיהודים עבור השחיטה הכשרה, אגרה על אירוסים, על נישואים ועל גירושים ושילמו במרוכז לשלטונות את המס שהוטל על היהודים. ביתרה השתמשו לצורכי קהילה, כגון: תחזוקת ביה"כ, תלמוד התורה, שכר לרבנים, גבאים ושוחטים, בית מחסה לעניים, בית עלמין וכספים שהועברו לתמיכה ביהודי ארץ ישראל.

יהודי יאשי החזיקו כמעט בלעדיות בענפי מסחר ומלאכה רבים ומאמצע המאה ה – 19 דחקו בהדרגה את רגלי הטורקים והיוונים מהמסחר ומהבנקאות ותפסו את מקומם. בשנת 1831 הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים היוו 43% מכלל הסוחרים ובעלי המלאכה המקומיים ובשנת  1860 הם הגיעו לשיעור של 78%.

עם תחילת המאה ה – 20, היו ביאשי שני בתי כנסת גדולים: בית הכנסת הגדול של יאשי העתיק מרחוב קוקו ובית הכנסת הגדול מפודו רושו (הגשר האדום) והיכל רפורמי קטן שנבנה עוד ב – 1865 על ידי נדבן. בנוסף לכך, היו עוד בתי תפילה רבים ויותר מ – 100 (!) חדרי תפילה.

ערב מלחמת העולם השנייה מנו יהודי יאשי כ – 45,000 יהודים אשר יותר משליש ניספו בעקבות הפוגרום והפרעות שהתרחשו בעיר.

החל משנות ה- 50, תרומה מיוחדת לחיים הדתיים והמסורתיים ביאשי העניק ארגון "קהילת היהודים" בהנהלת היו"ר מרקוביץ' והרוקח קאופמן. אלה לא טיפלו רק בחלוקת מזון כשר ודברים יום-יומיים, אלא בעיקר במשיכת הצעירים היהודים לפעילויות שונות כמו לימוד השפה העברית (תחת הדרכתו של יצחק שוורץ – קרה), הקמת מסעדה כשרה מסובסדת, הקמת מקהלת הקהילה (תחת ניצוחו של- יזו גוט), ארגון ערבי שמחת תורה וראש-השנה. באותה העת, היו 3 בתי כנסת גדולים בעיר : "בית הכנסת הגדול", "בית הכנסת כהנא" ו"בית הכנסת קנטרסקי" והרבה בתי תפילה קטנים יותר.

על מנת להבין טוב יותר את גודל הקהילה, עוצמתה וחשיבותה – יש להתייחס לשני מרכיבים עיקריים בחיי הקהילה : החינוך ומוסדותיה הפילנטרופיים.

חינוך

המסמכים הקשורים לשיטת הלימוד במסגרת הקהילה היהודית מיאשי רבים מאוד, החל מהעשור החמישי של המאה  ה-19, כאשר רשויות מולדובה משתלבות בחינוך האוכלוסיה היהודית, בכוונה להתחיל את מה שיקרא אחר כך "אמנסיפציה מדורגת". התהליך התפתח במשך הזמן באופן לא אחיד. היו רגעים קשים עם התנגדויות והתלבטויות משני הצדדים, עם הפסקות זמניות אבל גם עם תקופות מוצלחות אשר תאפשרנה לרבים מהאינטליגנציה היהודית לצאת מ"הגטו" .

אם בשנת 1840 פעלו 12 בתי ספר של הקהילה ("חיידר") - בהם למדו 653 תלמידים, ב-1868 היו 150 בתי ספר של הקהילה בהם למדו 2,918 תלמידים ולימדו בהם 152מורים. הדו"ח המפורט שהכין המפקח, מיכאיל ויטלימסקו (יהודי מומר), מציג נאמנה את המצב. החל מהחלטה להקים בתי ספר עבור היהודים שהופיעה בזמנו של השליט גריגורה גיקה בשנת 1851, מספרם עולה באופן מתמיד: בשנת 1852 מופיע בית הספר שנוסד על ידי בנימין שוורצפלד ואשר יתקיים עד 1857 - בו למדו עברית, גרמנית ורומנית; בית הספר לבנות (1858); בתי ספר יסודיים שנשארים עד 1859;  ב-1878 נפתח בית ספר חדש בשכונת פודול רושו. בית הספר לבנות שנתמך על ידי ארגון הנשים הישראליתיות פעל למשך שנים רבות. השלטונות נעו בין אישור או איסור על קבלת התלמידים היהודים לבתי ספר הממשלתיים - דבר שיצר קשיים רציניים לקהילה. בשנת 1893 התלמידים היהודים סולקו שוב מבתי הספר הממשלתיים. בהזדמנות זאת הבלשן המפורסם, ה.טיקטין , נשיא ארגון "קולטורה", פעל רבות והצליח לארגן את המימון הדרוש להקמת שני בתי ספר - בהם למדו  583 תלמידים, החל משנת 1884. בשנת 1899 נפתח בית הספר המסחרי ובשנת 1906 בית הספר 'סטאאוה", שהותיר גם הוא הד בחיי הקהילה. בשנת 1910 למדו בבתי הספר של הקהילה 5,000 תלמידים.

לאחר גזירה שלטונית לסילוק התלמידים היהודים מבתי הספר התיכוניים של יאשי ב – 1912, החליטה הקהילה להקים ישיבה. ישיבת "בית אהרון" הוקמה בשנת1926  וגם בתוכנית הלימודים שלה נכללו לימודי קודש וחול גם יחד. רבים מבוגרי הישיבה היו לרבני קהילות בערי השדה, שוחטים, ומורים בבתי ספר יהודים. הישיבה הכילה גם פנימייה ובית תבשיל ובשנת 1937 היו בה שמונים תלמידים.

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היו המוני תלמידים יהודים בבתי הספר העממיים והתיכון הממשלתיים, אבל אחר כך הגיעו השנים 1940 – 1944, שהיו שנים קשות גם בתחום החינוך. בשנים אלה גורשו התלמידים היהודים במקביל לגירוש המורים היהודים מבתי הספר הממשלתיים, של עורכי הדין מלשכת עורכי הדין, של הרופאים, המהנדסים ושל האליטה האינטלקטואלית.

גירוש האקדמאים שהיו בעלי רמה גבוהה ממוסדות הציבור, איפשר הקמה של בתי ספר יהודיים שנפתחו מחדש, עם כוח הוראה מצויין שתרם רבות לפיתוח בתי ספר אלה, עם צוות מורים מיומן שהתאפיין ברמה אינטלקטואלית ומקצועית גבוהה, בתקופה בה סבלו היהודים מרדיפה ורבים מבני הקהילה איבדו את חייהם.

בשנות ה – 50 וה – 60 התגוררה האוכלוסייה היהודית בשכונות שונות של העיר. הילדים היו הולכים לבתי ספר בשכונות הנ"ל, כך שהחברויות בין הילדים היו מתחילות בשעות בית-הספר אבל גם מחוץ להן. בתי-ספר ידועים בהם למדו ילדים יהודים - כולם בתי ספר ממשלתיים : "בית ספר יסודי מס' 7 (לשעבר "ואכטל), בית ספר יסודי ברחוב א. פאנו , בית ספר יסודי מס' 1, תיכון מס' 1 "נציונאל", תיכון מס' 2 (Eminescu) ; מס' 3 (Negrutzi) ; מס' 4 (G. Ibraileanu); מס' 5I. Pintilie; מס' 6 (V.Alecsandri); מס' 7  A.I.Cuza.

נדבנות וסיוע רפואי

הארגונים הפילנטרופיים איפשרו במידה לא מבוטלת הישרדות מעמד מסוים של האוכלוסיה היהודית, העלו לרמה נסבלת את חייהם של אחרים, איפשרו דרך חיים מכובדת, תמכו במוכשרים ואיפשרו להם להוכיח את עצמם.

עזרה לזולת נחשבת כמצווה. זמן רב המערכות הפילנטרופיות נחשבו דוגמה לקיום קהילתי.

התמונה הנכונה הייתה זו שהציגו השכונות : טארגול קוקולוי, בוסקאריה, אזורים שונים מ- פאקורארי וציגאניצה, שבהם העוני היה מחפיר.

היו נדבנים גדולים כגון: מיכאל דניאל, יעקב פון נוישוץ וגם אחרים, אשר באמצעים צנועים יותר אפשרו למוסדות הפילנטרופיים, הסיעודיים ולבתי הספר לשרוד. מה שהחל עם בית הכנסת, המשיך עם המקווה ובית הקברות. על מנת להבטיח בסיס מינימלי לסיוע רפואי, היה דרוש הקדש ציבורי כאשר חלקם של המיסים שהתקבלו מהאיגודים המקצועיים, הוכוונו לאותה המטרה.

לרופאים המוכרים מתוך מפקדי אוכלוסין וממקורות אחרים, היו נחוצים מקומות בהם יוכלו לבצע את עבודתם הרפואית, על מנת שיוכלו לטפל בחולים בתנאים מתקבלים על הדעת. העוני של רוב האוכלוסייה היה גורם להתפשטות המחלות. ההקדשים הראשונים היו צנועים כמובן.

בעקבות הגידול הדמוגרפי המרשים של האוכלוסיה, היה צורך דחוף בהקמת בית חולים. הפרדת בית החולים היהודי מבתי החולים הרומניים נדרשה גם על ידי הדת היהודית, ומספר בני הקהילה שנשארו נאמנים לדת אבותיהם היה מכריע.

הדרך מההקדש לבית החולים הישראליתי, אשר הפך לגאווה אמיתית של קהילת יאשי היה ארוך. הבעיות הגדולות נבעו גם מסיבות חיצוניות לקהילה היהודית, אבל גם מסיבות פנימיות, כגון; יהירות, פעילויות בעלות אופי עצמאי, הפרת אמונים ומעילות .

בשנת 1841 נבנה בנין פרטי של בית חולים בשטח שנקנה מהאציל, מיכאלאקה קאנטאקוזינו, "בחלק התחתי, מכיוון טאטאראשי". בניית בית החולים מומנה מתרומות פרטיות. למעשה, בית החולים שרד במשך קיומו הארוך הודות לתקציבים שקיבל ממיסוי בשר כשר, מתרומות כספיות ומכספי נדל"ן. המצב הכללי של הקהילה והיעדר הזכויות האזרחיות, השפיעו עמוקות על כל פעילות בית החולים הישראליתי.

הבעיות הגדולות של בית החולים הישראליתי נבעו מחוסר הסדר מעמדו המשפטי. בית החולים קיבל הטבות מסוימות, חלקן קטנות, חלקן חשובות יותר, כגון  חותמת סמל המדינה -  1851 ומברקים דחופים שנשלחו על חשבון המדינה (1863). אך יחד עם זאת, היה גם ניסיון לכלול את בית החולים תחת חסותו של בית החולים 'ספירידון הקדוש' (12 ליולי 1859), בהמשך ל'דו"ח הסניטארי'. היה זה רגע של סולידריות כללית (שכלל גם את היהודים הדרומיים), והכוונה בוטלה. בית החולים נוהל על ידי וועדה שנבחרה בכל שנה מחדש.

כותרת בית החולים בשנת 1866הייתה: "הנסיכויות הרומניות המאוחדות. נאמנות בית החולים והקהילה הדתית הישראלתית מיאשי."

כתוצאה מהיעדר מעמד משפטי, בית החולים היה לעתים קרובות בחוסר יכולת לנצל באופן טבעי את הכנסותיו. אי לכך, הופנתה בקשה בנושא זה להוד מעלתו, המלך קארול הראשון, בזמן ביקורו בעיר ביום ה- 9 לאוקטובר 1889. יצויין בזאת כי זוהי הייתה הבקשה החשובה ביותר של הקהילה היהודית. השיחות נמשכו אחר כך בין ראש העיר ו.פוגור ודר'. ב. טאוסיג. ההטבות היו איטיות במיוחד - דבר שבאופן בלתי ישיר נגרם בשל הצורך להציג תשובות מתועדות היטב מבחינה משפטית.

בתאריך 1 ליוני 1904 בית החולים הישראליתי מקבל את תואר: אישיות מוסרית ורצף התקנונים מראה קידום משמעותי בזכויות ומגבלות התואר לאחר 15 למאי 1913 .

העיכוב במתן אזרחות, הענקת זכויות אזרחיות אישיות אחרי 1878 והקצב האיטי של תהליכים אלו, גרמו לעליית מעמדה של נאמנות הקהילה, וההתנשאויות וההתערבויות גרמו נזקים רבים לקהילה כולה. המשיכו לשאת אותם בגלל הצורך לקבל ולהשתמש בתרומות שהתקבלו בו זמנית מהבנקאים הגדולים, אבל גם ממשפחות עם הכנסות צנועות למדיי, וגם כדי שיוכלו לרכוש את השטחים הנחוצים לצרכי הקהילה (מקום לבית הקברות, למשל).

התקנונים מראים נוכחות מתמשכת של ראשי הקהילה בהנהגת בית החולים. לאחר הנפקת חוק הדתות (1928) התאפשר לבית החולים הישראליתי לחזור בשלבים אבל באופן נורמלי עם כל מקורותיו אל תוך הקהילה הישראליתית של יאשי.

המקורות הכלכליים של הסיוע הסניטארי והפעילויות הפילנטרופיות הרב-גווניות אורגנו על ידי הנהלת הקהילה היהודית של יאשי. הבכירים שהיו בראשם של מוסדות אלה עמדו גם בראש הגופים המנהליים של הקהילה.

ציונם של יתר המוסדות מראה את רב-גווניותם: בית החולים לילדים, בית היולדות הישראליתי, בית היתומים היהודי, בית היתומים, "יעקב ופני נוישוץ", בית האבות, הקנטינה של בית הספר "עמליה ויצחק גלצר", המרפאה והחברה לעזרה הדדית "אחוות אנשים", החברה "קאריטס הומניטס", "הכנסת כלה" (סיוע לנישואי בנות עניות) .

כיום חיים ביאשי כ – 400 יהודים .