צבי רוזנברג

נולד בשנת 1902 בבוטשקו שבטרנסלבניה. לראשונה הגיע לארץ ישראל
כחלוץ בשנת 1923 , וחזר לרומניה עקב האבטלה והרעב ששררו אז בארץ.
במקום לשרת בצבא רומניה נסע לבלגיה במגמה ללמוד חיתוך יהלומים.
לימוד המקצוע הצריך השקעה כספית – שכר לימוד, רכישת מכונה ופרנסה
לשלושה חודשי עבודה בלא משכורת. בעזרת המשפחה החל ללמוד חיתוך
יהלומים ארבע עשרה שעות ביממה, כשהוא חי על חלב רזה ולחם.
במרוצת הזמן הפך לעצמאי. לאחר שנשא לאשה את רוחמה-מליה, בוקעת
ומנקדת, הפך לשותפו של חותנו, והחל לתכנן את עלייתו מחדש לארץ.
להכשרת עלייתו לארץ למד את כל מקצועות עיבוד היהלום.
בשנת 1932 , בזמן המכביה, ביקר בישראל כתייר ורכש פרדס. בשנת 1934
עלו צבי רוזנברג, רעייתו ושלושת ילדיהם לארץ. תחילה הקים בשותפות
נגרייה ואחר כך הצטרף לקואופרטיב של מחלקי הקרח. כאשר הגיע לארץ
בן- דודו, אנשל דסקל, והביא עמו כמסוכם בין השניים מספר מכונות חיתוך
וליטוש, הקימו את המפעל הראשון בארץ לליטוש יהלומים בפתח-תקווה.
שני חדרי ביתו של צבי רוזנברג חולקו שווה בשווה – האחד למגורי המשפחה
והאחר לתעשיית היהלומים הארץ ישראלית. בשלב מאוחר יותר בנה שתי
דירות קטנות למגורי שתי המשפחות, והבית הישן שימש כבית חרושת.
בפתח-תקווה חתכו וליטשו בני הדודים שנתיים וחצי, כשהם מכשירים
עובדים, עד לפנייתו של עובד בן עמי, שביקש מהם לעבור לנתניה ולהקים
בה תעשיית יהלומים. בסופו של דבר הוקמה בנתניה שותפות בין צבי רוזנברג
לבין מנדל מורגנשטיין ובנו, אברהם. השלושה הקימו את בית החרושת
הראשון לעיבוד יהלומים בנתניה – “אופיר”. זמן מה לאחר מכן פתחו בתל-
אביב את “ריכוז” ובנתניה את “פלנת”. כמו כן, היה רוזנברג שותף בבית
חרושת בירושלים וב”אוריון” שבנתניה.
בשנת 1946 , בימי המשבר, מכר את חלקו בבתי החרושת השונים והקים
שותפות משפחתית ב”יהלומי נתניה”. מאוחר יותר פרש מהשותפות והפך
לעצמאי.
צבי רוזנברג עבד בתעשיית היהלומים עד מלאות לו שבעים וחמש שנים.
כיום ממשיכים את דרכו בניו – יהודה ושמואל רוזנברג וחתניו – טובי’ה שכטר,
אברהם הירש ואשר וסינג. אחדים מעשרים ואחד נכדיו הצטרפו לענף, והם
מכשירים את הדרך לכשמונים נינים וחמישה בני נינים.
התאחדות תעשייני היהלומים העניקה לצבי רוזנברג את התואר – יקיר
תעשיית היהלומים – בשנה הראשונה לקיומו של הטקס – 1989 . צבי רוזנברג
הלך לעולמו ביולי 2005 , בהיותו בן 103 .