בינואר 1941, במפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו במרמרושסיגט 10,144 תושבים יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כארבעים אחוז.
רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, אך היו בהם גם עובדי חקלאות עונתיים ופקידים וכמה סיטונאים ובעלי בתי חרושת.
בעיר היו שתי קהילות יהודיות: קהילה אורתודוקסית, שנמנה עמה ציבור חסידי גדול בהנהגת שושלת האדמו”רים טייטלבוים, וקהילה ספרדית. רוב הילדים המקומיים למדו בחדרים ובתלמודי תורה.
בעיר הייתה גם ישיבה, ומשנת 1928, בסיוע הג’וינט, קיבלו תלמידיה גם הכשרה מקצועית. לכל אחת מהקהילות היו בתי ספר יהודיים משלה.
במרמרושסיגט היה בית דפוס עברי שהדפיס ופרסם בעיקר דברי תורה וכתבים רבניים. בעיר נדפסו ופורסמו גם עיתונים בעברית וביידיש.
מרמרושסיגט, שהייתה בעבר חלק מהונגריה, סופחה לאחר מלחמת העולם הראשונה לרומניה. בין שתי מלחמות העולם הייתה העיר לאחד ממעוזי התנועה הציונית, וכמה אגודות ציוניות, ובעיקר תנועת ‘המזרחי’, זכו בה לאהדה גדולה.
בעיר נוסד גם בית ספר ציוני קטן. בשנת 1935 ארגנו התנועות הציוניות את עלייתן ארצה של כשבעים משפחות של איכרים יהודים (כ-400 נפשות).
ב-30 באוגוסט 1940 חזרה מרמרושסיגט שבצפון טרנסילבניה לריבונות הונגריה. החוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בהונגריה נאכפו באזור זה בחומרה רבה יותר משנאכפו בהונגריה גופא, ומצבם הכלכלי של יהודי העיר הידרדר מאוד בשל כך.
מאות יהודים שלא יכלו להוכיח שהם בעלי אזרחות הונגרית, הוכרזו בקיץ 1941 חסרי נתינות, ושלטונות הונגריה גירשו אותם לאוקראינה הנתונה לכיבוש גרמני.
רוב המגורשים נרצחו ב-27 או ב-28 באוגוסט בקמנץ-פודולסקי בידי יחידות גרמניות ועוזריהן האוקראינים.
אחד המגורשים, משה ליברמן, הצליח לשרוד מן הטבח וחזר לעירו, אך בני העיר סירבו להאמין לעדותו.
סיפורו של ליברמן היה לאחד הנושאים המרכזיים בספר זיכרונותיו של אלי ויזל, “הלילה”.
ב-1941 ו-1942 גויסו רבים מהגברים היהודים במרמרושסיגט לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו בחזית המזרחית באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
בשנת 1942 אסרו הרשויות ההונגריות אישים מנכבדי הקהילה היהודית, אחרי שהאשימו אותם בקומוניזם.
ב-1942 ו-1943 באו למרמרושסיגט פליטים יהודים רבים שהצליחו להימלט מגטאות וממחנות בפולין. רבני העיר, ובהם הרב ד”ר שמואל דנציג והרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, היו פעילים בארגון סיוע לפליטים.
ב-19 במרץ 1944 כבש הצבא הגרמני את הונגריה.
המינהל ההונגרי נשאר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי.
ב-15 באפריל 1944 כינס סגן הממונה על המחוז, ד”ר אישטוון איליניי , ועידה של ראשי המינהל במחוזו בעניין ריכוזם של יהודי העיר והמחוז בגטאות.
וכך, במרמורשסיגט הוקמו שני גטאות: “גטו העיר” ו”הגטו הקטן”. לגטו העיר, שיועד ליהודים המקומיים, הוקצו ארבעה רחובות ויהודי העיר נדרשו לעבור אליו ב-20 באפריל 1944.
הגטו הקטן הוקם באחת משכונות העוני בעיר ויועד ליהודי מחוז מרמרוש (להוציא את יהודי נפת טצ’ו שרוכזו בגטו בעיר טצ’ו.
בסך הכל נכלאו בשני הגטאות יותר מ-12,000 יהודים, כ-10,000 מהם תושבי מרמורשסיגט עצמה.
במהלך ריכוזם של יהודי העיר בגטאות נעצרו כ-140 אישים מנכבדי הקהילה ומשכיליה והוחזקו באחד מבתי הכנסת בלי מים ומזון, כנראה בשל חשש השלטונות שהם עלולים לארגן התקוממות כלשהי.
הצפיפות בגטו העיר הייתה גדולה מאוד : 24-15 נפשות בחדר אחד. מפקד הגטו היה ראש המשטרה המקומית, ד”ר ליוש טוט . בראש המועצה היהודית עמד ליפוט יוסוביץ – הנשיא האחרון של הקהילה היהודית בעיר.
בפיקוחה של המועצה היהודית פעלו ועדות למיניהן ובהן ועדת סעד, ועדת בריאות וּועדת עבודה. גם שירות סדר יהודי היה בגטו.
תושבי הגטו יזמו פעילויות תרבות ודת – הן לילדים והן למבוגרים – ובכלל זה תפילות, הרצאות ושיעורי תורה.
קבוצות של יהודים נלקחו מן הגטו לעבודות מפרכות ולמשימות משפילות, והגברים אולצו לקצץ את זקניהם. .
ז’נדרמים הונגרים, בפיקודם של הקולונל טוט והקולונל שרוורי עינו את יהודי הגטו כדי שיגלו היכן הסתירו את חפצי הערך.
תושבי הגטאות של מרמורשסיגט גורשו לאושוויץ בארבעה טרנספורטים, מה-16 ועד ה- 22 במאי 1944.
תחילה גורשו תושבי הגטו הקטן ואחר כך תושבי גטו העיר, ובסך הכל 12,749 נפשות.
לאחר חיסול הגטאות נתגלו מספר יהודים שהסתתרו; מעטים מהם שרדו.
(מקור: בית הספר להוראת השואה – יד ושם)
