מאת: לוצ'יאן-זאב הרשקוביץ

מה ניתן לומר כאשר ידיד מבוגר ממך בהרבה הולך לעולמו? שאלתי שאלה זו את עצמי לפני כחודש וחצי, כאשר ד"ר שלמה לייבוביץ-ליש הלך לעולמו. כן, חושב אני שהדבר המתאים ביותר הוא לזכור אותו, לדבר ולספר עליו. מפני שכאשר אדם עובר לעולם הבא, הוא ממשיך לחיות זמן מה במחשבתם של האנשים שהכירו אותו. גם בימי המלחמה הקשים, כאשר האזעקות נשמעו בכל המדינה וחיילים צעירים, מטובי בננו, נפלו בשדה הקרב להגנת המולדת, עדיין מותו של מלומד בגיל השלישי מותיר חלל רב.

 

ציוני, בלשן, ואיש משרד החוץ
מי היה שלמה לייבוביץ-ליש? התשובה היא: אדם מיוחד במינו ומשכיל רב-צדדי.
מבין ראשי תנועת הנוער "בני עקיבא" ברומניה בימי מלחמת העולם השנייה ובתקופה שבאה אחריה. צעיר דאז שסיכן את חרותו ואף את חייו למען הצלתם של יהודי רומניה ולמען חינוך הנוער היהודי בן זמנו ברוח הציונות, לפני הקמתה של מדינת ישראל. ובמקביל, אדם מושרש עמוק בערכי היהדות, ידען במסורת ישראל, ששלט בשפות העברית והיידיש נוסף על רומנית, שפות שדיבר בהן עוד בעיר הולדתו בוטושאני.
באחת משיחותינו, שאלתי אותו היכן למד עברית, והוא ענה לי שבילדותו, בעיר מולדתו, למד אצל המלמד שייע לעהרער, קרוב משפחה שלו. שלמה לייבוביץ-ליש למד עברית כל כך טוב, שמאוחר יותר אף חיבר מילון עברי-רומני ומילון רומני-עברי, בשיתוף עם המנהיג הציוני לשעבר (ואסיר ציון לשעבר) משה מוסקוביץ – עמנואל. במילונים הנ"ל השתמשו עשרות שנים מרבית יהודי רומניה שהיו מעוניינים ללמוד עברית. מילונים אלה , שחיברו שני אנשים הנ"ל, עזרו למשתמשים בהם להיקלט בארץ מבחינה מקצועית וחברתית.

שלמה לייבוביץ-ליש הושפע מהרעיון הציוני עוד בילדותו, בין היתר מד"ר תיאודור לוונשטיין (מאוחר יותר: לביא), כאשר היה מנהל בית הספר היהודי שבעיר בוטושאני, שבו שלמה היה תלמיד. הוא שמר כבוד למורו כל ימי חייו.

שלמה לייבוביץ-ליש לא היה רק בלשן, כי אם מחברו של מילון המיועד לצרכים מעשיים.
הוא היה חובב השפה, התרבות והספרות העברית, חדשה וגם קדומה.
בהרצאות שנשא בפני קהל רב או בשידורי "קול ישראל" בשפה הרומנית, הוא התייחס להיבטים שונים של הספרות העברית, מהתנ"ך והתלמוד עד לספרות הישראלית בת זמננו. ולא די בזה. כבוגר בית המדרש למורים לשפת היידיש השייך לאוניברסיטת בוקרשט (1950), הוא היה ידען גדול לא רק בשפת היידיש המדוברת, אלא גם בספרות יידיש קלאסית וחדשה.
כמו כן, הוא היה ידען בתחום הספרות הרומנית הקלאסית והספרות הרומנית בת זמננו, תחום בו השלים את ידיעתו גם מאוחר יותר, אחרי שעזב את רומניה. בשנת 1951 הוא עלה לארץ. לאחר מכן, עבד במשרד החוץ של מדינת ישראל – ובמסגרת הזאת גילה עניין בבעיות רומניה, ביחסים שבין ישראל לרומניה, בבעיותיה של יהדות רומניה, ביצירת קשר עם היהודים שבארץ מולדתו שחיו תחת המשטר הקומוניסטי ובארגון סיוע עלייתם ארצה. זה הוא שלמה לייבוביץ-ליש, הדיפלומט, המארגן והאישיות הציבורית. בתחום זה התייעצו עמו אישים מדיניים ישראליים, בכללם שרי חוץ וראשי ממשלה של מדינת ישראל.

 

מייסד הארגון העולמי לתרבות של היהודים יוצאי רומניה
במקביל, שלמה לייבוביץ-ליש המשיך לדבר ולכתוב בשפה הרומנית על אף ששלט בעברית.
בארץ התפשטה המגמה לכיוון שפה אחת מחייבת לכולם, העברית, ושאת כידוע שנים שבהם התנהלה "מלחמת שפות" בין עברית ליידיש, במקרה זה, היהודי-הישראלי, יליד הארץ, "צבר, בריא, מודרני, חילוני, מהימן, אדם מהסוג החדש" (לפי הסטריאוטיפים הישראלים החדשים) הועמד כנגד היהודי "הגלותי" שהמשיך להיות מוצג לפי סטריאוטיפים ישנים: חלש, פחדן, חולני, מרוחק מאדמה ומעבודה חקלאית, המבין בעיקר במסחר, חרדי. הסטריאוטיפים הנ"ל, המתבססים על תדמית לא אמיתית, הועברו לדור הצעיר, כך שצעירים רבים התחילו להתכחש לשפה הרומנית או לכל "שפה גלותית" אחרת, ולגלגו על השפות הללו על מנת להוכיח שנפרדו מן הגלות.  הם סירבו לדבר את השפות הנ"ל בבית, או דיברו אותן בכוונה בצורה קלוקלת.
אחדים מבין הצעירים הנ"ל (על פי רוב תלמידי תיכון או בני נוער) אף סירבו לציין את מקום לידתם, כדי להראות שהם "ישראלים", ילידי הארץ, צברים, והתביישו לציין שנולדו בחו"ל, בתקווה שבדרך זו יוכלו להיקלט טוב יותר.
ראוי לציין שאחדים מהם, ילידי רומניה, השתדלו להשכיח את ארץ מוצאם ואמרו שהם "ישראלים" ולא יהודים: "הסבים היו יהודים, אנחנו לא", או אמרו שהם נולדו "במקום כלשהו באירופה המזרחית". היה זה הוויתור לשפת אם ולתרבות ממנה צמחו למען החד-גוניות. מעשה שהפריע להוריהם ולסביהם, שלא שלטו בעברית במידה כזאת שתאפשר להם ליצור קשר עם הילדים והנכדים – ואף לא היו מוכנים לוותר על לשונם.
לזה נוסף לכינוי המשפיל והבלתי מוצדק, בהתחלה מעליב, שאחרי זה הפך לחלק בידע-העם "רומנים, גנבים".
משכילים, אחדים מבין יוצאי רומניה, עשו מאמץ על מנת להפסיק תופעה זו. כאן ניתן לציין את תפקידו של שלמה לייבוביץ-ליש, שעלה לארץ בגיל צעיר, דיבר עברית רהוטה, והיה מראשי אחת מתנועות הנוער הציוניות מרומניה. הוא הצליח להשפיע על ציבור יוצאי רומניה שלא להתבייש במוצאם, והחזיר להם את הכבוד.

סופר דו-לשוני, בשפות הרומנית והעברית, הצליח להוכיח שאדם יכול להיות "ישראלי", אזרח טוב, גם אם הוא מדבר רומנית נוסף לעברית – ובדרך זאת כן הצליח לנפץ מיתוס ותדמית מזויפת.
בכתביו בנושאים יהודיים הכתובים בשפה הרומנית, למשל "לקסיקון של מונחים יהודיים, ציוניים וישראלים" (מהדורה ראשונה יצאה לאור במשותף עם הסופר משה מאור; מהדורה שנייה יצאה לאור על ידי שלמה לייבוביץ-ליש לבדו), " שבת כתר בראשית", "מחשבות על היהדות" , ועוד אחרים, הוא הציג את היהדות, את התרבות היהודית, את הציונות ואת הישראליות בקרב יוצאי רומניה.
עולים חדשים רבים שעלו לארץ מרומניה, ללא השכלה יהודית (ואף על פי שהיו בעלי השכלה כללית) הרגישו את עצמם בודדים, חסרי אפשרות להסתגל במציאות החדשה, נוסף לתדמית המזויפת שנוצרה סביבם. הם קיבלו את הידיעות ביהדות, הנדרשות להסתגלותם ולקליטתם בארץ ולהזדהותם הלאומית דרך קריאת הספרים הנ"ל.
זאת ועוד, שלמה לייבוביץ-ליש ניהל את "הוועד לפעילות בתחום התרבות היהודית בקרב היהודים יוצאי רומניה" (שנוסד על ידי מלה ינקו) ופרסם בהוצאת הספרים של הוועד הנ"ל לא רק את ספריו, אלא גם ספרים אחרים בעלי סמליות וחשיבות, כמו למשל מהדורה נוספת של התרגום הרומני של "ארץ ישנה – ארץ חדשה" של בנימין זאב הרצל וכן תרגום רומני של ספר מאת הרב שרגאי, מהוגי הדעות של הציונות הדתית.

בעזרת הספרים הנ"ל – ובהרצאות שהעביר על מאמרים שפרסם בעיתונות – שלמה לייבוביץ-ליש הצליח לתרום רבות להקמתה של זהות ישראלית מיוחדת של היהודים שעלו לארץ מרומניה, זהות תרבותית שכוללת גם יסודות ישראליים ויהודיים וגם יסודות רומניים. בזכותו ובזכותם של עוד כמה משכילים ישראלים יוצאי רומניה, הופיע רעיון הכבוד לשפה ולתרבות הרומנית במדינת ישראל: השפה הרומנית הפסיקה להיחשב מדוברת רק על ידי הזקנים המסכנים שאינם יודעים עברית, אלא כשפה של אנשים דוברי עברית, שאינם מוכנים לוותר על שפת האם שלהם ואל התרבות שלהם.
מאוחר יותר, עם הרב הראשי לשעבר של יהודי רומניה (שנהיה לרבה הראשי של העיר ג'נבה), ד"ר אלכסנדר יהודה שפרן, ולצדו המשורר והעיתונאי אלברט גולדנברג, שלמה לייבוביץ-ליש יסד את "הארגון העולמי לתרבות של היהודים יוצאי רומניה", המוכר בשם "אקמאו"ר", לפי ראשי התיבות של שמו בשפה הרומנית. מרכז הארגון היה בתל אביב.
ארגון זה נהיה למפורסם בקרב יוצאי רומניה שבישראל. הוא אסף ספרייה עשירה, ארכיון היסטורי חשוב על אודות יהודי רומניה, ובסיוע של שותפיו, המהנדס ברוך טרקטין ובן דודו ברונו טרקטין, איש עסקים באיטליה, שלמה לייבוביץ-ליש הקים פרס מיוחד של הארגון הנ"ל, שהוענק לאנשי רוח רומניים על תרומתם במאבק נגד האנטישמיות ולמען שיפור היחסים בין יהודים לרומנים ובין רומניה לישראל.

 

חוקר תולדות יהודי רומניה
בגיל צעיר יחסית, שלמה לייבוביץ-ליש החליט על מפנה חייו ולהגשים חלום ישן שלו: לחקור את תולדות יהודי רומניה.
ברצון רב פנה לתחום זה, ולשם כך ויתר על משרתו במשרד החוץ של מדינת ישראל: הוא פרש לגימלאות פרישה מוקדמת בגיל 55 שנה. בכנס להיסטוריה מטעם מרכז גולדשטיין-גורן לחקר תולדות יהודי רומניה שבמסגרת אוניברסיטת תל אביב ביומה האחרון של שנת 1998, יצחק ארצי ז"ל, שניהל את הישיבה שבה היה שלמה לייבוביץ-ליש אמור לשאת את הרצאתו, הציג אותו באמירה (בשפה הלטינית) שהאיש עבר מחיי פעילות לחיי התבוננות. ואולם, למעשה, הוא לא עבר לחיי התבוננות וסבילות, היות שהמחקר ההיסטורי אינו יסוד סביל, אלא עבודה רצינית.
שלמה לייבוביץ-ליש בחר בקריירה שנייה. הוא נרשם לאוניברסיטת בר אילן, במחלקת תולדות ישראל, והתחיל הכול מהתחלה. אחרי סיום לימודיו לתואר הראשון בהצלחה, בהיותו תלמיד מיוחד במינו ובגיל מבוגר, נרשם למסלול הישיר לדוקטורט. לנושא המחקר שבחר – תולדות "ועד הדמוקרטי היהודי מרומניה" הוא נאלץ לחקור ארכיונים מישראל, מרומניה וממדינות אחרות.
משימה זו לא הייתה קלה כי בשנות ה-80 של המאה ה-20 ארכיונים מרומניה היו סגורים בפני חוקרים זרים (במיוחד בפני ישראלים), מפני שהיה מדובר בנושא אסור במגע.

מאוחר יותר, אחרי מהפכת דצמבר 1989 (ששלמה לייבוביץ-ליש חזה מראש) ונפילת המשטר הקומוניסטי ברומניה, הוא הצליח לקבל חומר ארכיוני תיעודי מרומניה באמצעות חברים, אף על פי – שלדבריו – כן היו לו את אותן הידיעות מארכיונים ישראליים וגם מזיכרונותיו שלו עצמו, דבר שגרם להיסטוריונים רומניים אחדים להתפעל ולהעריץ את זיכרונו.
אחרי קבלת תואר דוקטור הוא פרסם מאמרים רבים וכמה ספרי תולדות יהודי רומניה בשפה הרומנית ובהם ספר על תולדות "הוועד הדמוקרטי היהודי" (שהסתמך על עבודת הדוקטורט שלו), תיאור היסטורי-ספרותי של החסידות ברומניה ("בין אגדה למציאות: העולם החסידי"); ספר היסטוריה מקומית של עיר מולדתו ("יהודי בוטושאני"), ובשנת 2013 ספר עב-כרס על אודות "יהודי רומניה בשנים 1950-1944".
הוא קיבל את התואר "פרופסור לשם כבוד" מאת אוניברסיטת "באבש-בוליאי" שבעיר קלוז'-נאפוקה שברומניה. בשבוע האחרון של חייו הספיק לראות את הדגם של ספרו האחרון, בגרסה העברית המתוקנת של ספרו הרומני "יהודי רומניה בשנים 1950-1944", שאנו מקווים שיראה אור בקרוב. ספר זה מתאר את מצבם של יהודי רומניה אחרי השואה בשנים הראשונות של התקופה הקומוניסטית, תוך כדי ציון מעמדן של התנועות הציוניות (ואחרי שנת 1948 של מדינת ישראל) בארגון העלייה לארץ, אמנם גם בהרס החיים הקהילתיים היהודיים ברומניה הקומוניסטית וחוסר עניינה של מדינת ישראל בנושא זה.

 

זיכרונות אישיים על אודות שלמה ליבוביץ-ליש
ברשותכם אוסיף כמה מילים אישיות על האיש.
בפעם הראשונה שמעתי עליו בהיותי נער קטון, במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה הקודמת, כאשר סבתי, רחל בוז'ס ז"ל, נתנה לי במתנה את המילונים עברי-רומני ורומני-עברי, אותם קנתה בקהילה היהודית מן העיר גאלאץ.
אישית, הכרתי אותו אחרי שעליתי לארץ, ואולם לא העזתי "להפריע" לו: חשבתי אותו לגדול מדי. מאוחר יותר, פגשתי אותו בקונגרס של הארגון אקמאו"ר (ולשמחתי הרבה הוא זכר אותי) ולאחר מכן באוניברסיטת בר אילן. הייתי סטודנט וחשבתי שהוא מרצה: שאלתי אותו אם הוא מלמד שיעור. מה התפעלתי כאשר אמר לי שהוא לומד, שהוא סטודנט.
כעבור שנה, למדנו שנינו באותו הקורס ואף ישבנו זה לצד זה – נהיינו ידידים. זה היה שיעור, מלווה בסמינריון, מיועד לתלמידי תואר שני ותואר שלישי. שלמה לייבוביץ-ליש היה תלמיד טוב, פעיל מאוד ולא נתן לפער הגילים ביטוי. הוא נהג שווה בשווה עם הצעירים ממנו ועם הצעירים ממנו מאוד. פעם אף השאיל לי את מחברתו. מדי פעם התייעצתי איתו בנושאים אישיים, כמו שמתייעצים עם חבר מבוגר בשנים. אכן, היינו מיודדים.

 

יהי זכרו ברוך!