קהילת בוקרשט נוסדה, לפי ההשערה, בערך לפני כ-400 שנה (אם לא נתחשב בעובדה, שיהודים בודדים אמנם חיו באזור הזה אפילו בתקופה העתיקה ובימי הביניים, לפי בנימין מטודלה ואחרים.

היהודים השתקעו כאן בשל שתי סיבות: כלכלית ודתית. בוקרשט, עיר הבירה של נסיכות מונטניה (ולכיה) ואח"כ של רומניה הקטנה והגדולה, הייתה מאז ומתמיד נקודת צומת מסחרית חשובה בדרך מביזנץ ומבלקן לטרניסלבניה שמעבר לקרפטים. כאן שהו כמובן גם סוחרים יהודים (ספרדיים) ואלה היו מעוניינים במרכז דתי לשם סיפוק הצרכים הדתיים בדרך או אחרי השתקעותם פה.

אליהם הצטרפו אחרי גירוש ספרד גם יהודים מספרד, שהגיעו לכאן דרך תורכיה. אמנם החל משנת 1550 נודע לנו גם על הימצאותם של יהודים פולניים, אבל הרוב היו יהודים ספרדיים. הם סיפקו כסף, הלוואות, סחורות לנסיכים, לאצילים ולאחרים, והודות לכך נהנו מחסות הנסיכים הולכים, התלויים כל הזמן בשער העותומאני.

בספרי "שאלות ותשובות" של רבנים ספרדיים מפורסמים מהמאה ה- 16, של הרש"דם (ר' שמואל דה מדינה מסלוניקי, חלק חושן המשפט) ושל ר' יוסף קארו מניקופולי נמצאות שתי תשובות שלהם לפרנסי קהילת בוקרשט בעניינים מסוימים של מקרי רצח באזור בוקרשט. מהן מסתבר, שמבחינה רוחנית הייתה קהילת בוקרשט תלויה בשתי הקהילות הגדולות והמפורסמות הנ"ל מבלקן וברבניהן הגאונים, מחד, – ומאידך, שחיי היהודים בולכיה טרם היו בטוחים. בתחילה חלק ממשפחותיהם נשארו עוד מעבר לדנובה, אבל במרוצת הזמן, השתקעו גם בולכיה.  מדינה זו הייתה כל הזמן (עד לשנת 1877) תחת שלטון התורכים.

הנסיך מירצ'יא צ'יובנול, בהיותו מעוניין בפיתוח בוקרשט, תמך ביהודים, שכן כבר בזמנו הם היו מתווכי הבנקאים העשירים מקושטא. במאה ה-16 דון יוסף הנשיא (דוכס מנאקסוס), – המפורסם – הלווה סכומים עצומים לנסיכי ולכיה. כאשר הוא נפגע באינטרסים הכלכליים שלו, הוא קיבל מיד פיצויים מידידו הסולטן סלים השני את השלטון על ולכיה (מונטניה) ב-1571. דון יוסף לא בא לבוקרשט לעלות על כס המלוכה, אם משום שאויבו האישי בקושטא, הרופא שלמה אשכנזי, התערב בעניין, או אם משום שהעדיף לשבת בבטחה בארמונו המפואר בקושטא, מאשר להשתלט על עם בלתי מוכר לו.

נסיכי מונטניה הוכרחו לשלם מס כבד לסולטן תורכיה. הם היו זקוקים לכסף רב ואותו השיגו בעיקר אצל הקפיטליסטים היהודים. מובן שזה גרם לשנאה וקנאה וגם לפוגרומים. כך מסופר שהנסיך מיכאל, הגיבור הלאומי המפורסם של הרומנים, השיג בקושטא, בסוף המאה ה-16, את השלטון על ולכיה הודות לשוחד רב שפיזר שם ביד רחבה. את הכסף הוא קיבל בהלוואה מעשירים יהודים ויוונים ובהגיעו לשלטון התמרד נגד התורכים בעזרת האוסטרים. הוא הזמין את הנושים היהודים והיוונים, כאילו לשלם להם את החובות, ושם נרצחו כולם באכזריות רבה (קודם לכן, הוא כבש את טרנסילבניה בעזרת חיילים יהודים.)…

כמעט כל הקהילה היהודית מבוקרשט נשדדה ונהרסה (1593). רק כעבור חצי מאה היא התאוששה, והיהודים התחילו לחזור, כשהם נהנים מתמיכתו של הנסיך מתי בסרב.

כן הגיעו לבוקרשט רבים מיהודי מזרח אירופה, שברחו משם בעקבות גזירות ת"ח-ת"ט. הקהילה גדלה והתארגנה על יסוד האוטונומיה. אופייה כבר לא היה ספרדי, אלא פולני – אשכנזי. נמצאה מצבה משנת 1682. היו גם מקרים בודדים של מינוי יהודים במשרות גבוהות – בפרט יהודים משומדים (הם הועדפו בנידון זה, כדי לפתותם לשמד).

הנסיך קונסטאנטין ברינקוביאנו (בתחילת המאה ה-18) הגן על היהודים. קהילתם המאורגנת לפי מחלקות והנחשבת למין "איגוד מקצועי" הייתה משלמת לנסיך מס קולקטיבי, ופעלה לפי תקנון מיוחד. לפי חוזה פסרוביץ (1718) הותר לנתינים אוסטריים להשתקע בנסיכויות התורכית, כמו ולכיה. אז השתקעו שם הרבה יהודים, אשר נהנו מחסות הצירות האוסטרית.

הנסיך סטפן קנטקוזינו היה שונא ישראל, הוא הרס את בית הכנסת בבוקרשט (1715), אעפ"י שהוא הוקם ברחוב צדדי, ואסר על היהודים להתכנס לתפילה. מצבם היה בכי רע. הותר להם להתלבש רק בבגדים שחורים. ראש הקהילה (המכונה גם "האלוף הראש ומנהיג המדינה") מרדכי בן יהודה – נהרג (המצבה שלו נמצאה מאוחר יותר). במחצית המאה ה18- נהרסו פעמיים בתי כנסת בבוקרשט.

במאה ה-18 נחשב ראש הקהילה בבוקרשט כנציג משרד האוצר, בהיותו אחראי למסי היהודים. היות והשלטונות אישרו רק בקושי רב לקהילה, ראש הקהילה (ה"סטרוסטה"), נחשב גם כרב היהודים. כך למשל בשנת 1764 יצחק בן בצלאל נתמנה ע"י השלטונות ל"חכם-באשי" של בוקרשט ומונטניה "ובזכותו לגבות את המסים מהיהודים, לקבוע את חוקיהם, אסור לפגוע בו והפוגע בו יבוא על עונשו" וכו'.

בשנות 1774-1769 (תחת השפעת הרוסים על ולכיה) הוכפלה האוכלוסייה היהודית בבוקרשט. ראש קהילה וחכם באשי ידוע היה המלומד דוד (1812-1792) שניהל את העניינים ביד חזקה. נהנה מזכויות יתר אישיות, ניצל אותן לטובתו ולרעת הקהילה. היהודים סירבו לשלם את המסים. דוד נאסר ע"י שר הצבא האוסטרי (שכבש את ולכיה), שמינה במקומו ראש קהילה גוי גרמני. היהודים מיחו נגד צעד מוזר זה, דוד שוחרר, אבל הגוי נחשב גם הלאה כראש קהילה, רק בצורה "סמלית". בשנת 1813, סוף סוף נתמנה שוב ראש קהילה יהודי, ר' חיים הירש. בשנת 1819 הנסיך שוצו ממנה לסטרוסטה וחכם-באשי את ר' משה בן דוד, תלמיד חכם גדול והאוטונומיה של הקהילה אושרה מחדש. בסוף המאה שוב נסגר בית הכנסת ונאסר על היהודים למכור תמרוקי נשים. נסיכים אחרים היטיבו ליהודים ואפילו הזמינו אותם להתיישב בבוקרשט (למשל הנסיך קונסטנטין חנגרלי). חלק מהם גם שובצו במשרות גבוהות, אבל בכללם, הרומנים שנאו את היהודים ואפילו התפארו בשנאה זו. היהודים "מתנחמים בחייהם הדתיים והמשפחתיים היפים, בארגון למופת של מוסדות קהילתם" (לפי תיאור מזכירו הצרפתי של הנשיא קרגיא, מהתחלת המאה ה-19). כאשר התרבו היהודים במקום מסוים, מייד היו מבקשים הרומנים את גירושם. בשנת 1801 הייתה בבוקרשט עלילת דם ובעטיה נהרגו 128 יהודים. לפי פקודת הנסיך מורוזי נענשו המתפרעים וחלק מהיהודים קיבלו פיצויים.

בשנת 1804 שוב אירעה עלילת דם והנסיך קונסטנטין איפסילנטי ביקש במפגיע מראש הכנסייה הנוצרית להתערב לטובת היהודים האומללים. "זוהי עלילה אכזרית" – הוא כתב לו – "חוקי היהודים אוסרים עליהם אכילת הדם. הרקע האמיתי של עלילה זו הוא השאיפה לשוד. עלילה זו גם מנוגדת להשקפת הנוצרית על אהבת הזולת" וכו'. למרות זאת בשנות 1808 ו-1811 היו שוב ניסיונות לעלילות דם בבוקרשט. בשנת 1812 הואשמו היהודים בגרימת מגיפה שפרצה בעיר הבירה והרוחות נרגעו כאשר נפדו ע"י סכום הגון. כעבור כ-25 שנה נשרף בית הכנסת וחמישים מבתי היהודים, ורבים נשארו ללא קורת גג.

בשנת 1828 הייתה השפעת הרוסים מכרעת במונטניה. הם קבעו ב"תקנון האורגני" המפורסם שלהם שרק הנוצרים האורתודוקסים ייחשבו כנתיני הארץ (כלומר לא היהודים). נדרש רישום מדויק של האוכלוסייה היהודית, יהודים מחוסרי מקצוע או רכוש גורשו מהמדינה.

ה"אחווה הקדושה" (שם הקהילה הספרדית) הורשתה בשנת 1818 להקים את בית הכנסת המיוחד הגדול שלה (בית הכנסת הקטן בשנת 1846). הם חויבו "להקיפו בחומה גבוהה, כדי לא להרגיז את הנוצרים" (הכמורה מיחתה נגד הקמתו). הספרדים רכשו בית עלמין משלהם; עד לשנת 1865 בית העלמין ברחוב סבסטופול היה משותף לאשכנזים ולספרדים, בשנת 1834 האשכנזים רכשו את בית העלמין הגדול שלהם "פילנטרופיה", ואילו הספרדים ברחוב "שרבן וודה".

בשנת 1832 הרשתה הממשלה רשמית ליהודים לייסד את קהילתם, ואז התפלגו לשלוש קהילות: פולנית, אשכנזית וספרדית. מצבם הוטב קצת, אף כי הייתה עוד עלילת דם בשנת 1834. היהודים התפרנסו כאן כסוחרים, אומנים ובעלי מלאכה למיניהם (במיוחד גדול היה מספר הפחחים). הבנקאי הלל מנוח נתכבד באות הכבוד של אביר הפרשים. יהודיה עשירה, חיה שרה, הורישה לקהילה סכום מכובד, בעזרתו נוסדו "בית הכנסת הגדול" (1845) ובית החולים היהודי. אף על פי כן, פעמים רבות, לא הורשו היהודים להתגורר ע"י כנסיות נוצריות. היו ימים מסוימים שלא הורשו לעבוד או לסחור. המיסיון הנוצרי צד נפשות יהודיות (בפרט ילדים ונערות), הועדפו משומדים בכל, אפילו מושחתים.

בשנת 1847 פרצה בבוקרשט דליקה גדולה, נפגע גם בניין הקהילה וכל פנקסיה נשרפו.

המהפכה הידועה משנת 1848 מאירופה הורגשה גם ברומניה. בהכרזה המפורסמת מיום 21.6.1848 הודגשה חירות כל התושבים, כלומר גם של היהודים. גם הם השתתפו במהפכה, למשל הציירים קונסטנטין דניאל רוזנטל, יהודה ברבו איסקובסקו, הלל מנוח (האחרון אף נבחר כראש עירית בוקרשט), אבל – הכל רק לשמן קצר. התורכים והרוסים דיכאו מיד את המהפכה וראשי המהפכנים ברחו או הוגלו. רוזנטל עבר להונגריה, התערב גם שם במהפכה, נתפס ע"י ההונגרים והוצא להורג.

בעד מיזוג שתי הנסיכויות הרומניות (מונטניה ומולדובה) לנסיכות אחת מאוחדת (1859) נאבקו גם יהודים נאורים ופטריוטים.

מבחינה תרבותית אין לציין בינתיים התפתחות מיוחדת. מצב הרבנים היה קשה, בפרט בגלל התרופפות הקהילה, אי בטחון כללי ומחלוקות פנימיות. בתחילת המאה ה-19 מוזכר כאן האב"ד הרב חיים הלפרן, הרב חיים מפוקשן, הרב וראש הקהילה משה בן דוד, ת"ח מובהק ומחבר (עלה ארצה, בלי לפרסם את כתבי היד שלו). היו "חדרים" לרוב, תלמוד תורה חינם לילדי העניים. ה"אחווה הקדושה" של היהודים הספרדיים ארגנה הרצאת בענייני מחשבת ישראל.

בשנת 1851 נוסד בית ספר יסודי רשמי ראשון ע"י הנתינים האוסטריים (בו למדו גם גרמנית). בשנת 1852 יסדו גם היהודים ילידי הארץ בית ספר יסודי (בו הודגש הלימוד של השפה והתרבות הרומנית), אח"כ התמזגו שני בתי הספר הללו.

פתיחת שני ביתי הספר האלה ובכלל ההתפתחות התרבותית "המודרנית" של יהודי בוקרשט – נעשתה הודות לפעולותיו הנמרצות של הרופא ד"ר יהודה (יוליוס) ברש (1815 ברודי – פולין – 1863 בוקרשט).

הוא השתקע בבוקרשט בשנת 1841 ומצא בה כר פורה לפעילות חברתית ומדעית מאומצת ומסונפת. אז היו רק 3-4 רופאים יהודים בבוקרשט. בתחילה היה מצבו האישי קשה מאד. אבל לאט לאט האיר לו המזל והוא הצליח בכל, הודות לכישרונותיו הבולטים ומרצו הדינאמי. משכיל היה אבל גם תלמיד חכם מנעוריו ויהודי נאמן. הוא דחה בשאט נפש הצעת הנסיך ביבסקו להמיר את דתו.

ד"ר ברש חיבר ספרי מדע, כתב על החסידות, על מחשבת ישראל, פילוסופיה, רשמי סיור, "אוצר החכמה", "סודות הטבע" וכו'. הוא היה נדבן, ייסד את בית החולים היהודי לילדים. היה שתדלן, עסקן ציבורי יהודי מכריע בכל ענייני הקהילה, לוחם אמיץ עבור זכויות היהודים. הודות לו, חבריו הרומנים הגנו על היהודים בדיוני הפרלמנט הרומני. הוא ייסד בשנת 1857 את השבועון היהודי הראשון "הישראלי הרומני". הוא המליץ על חינוך אוניברסיטאי של היהודים, כולל של הבנות. הקים "חוג יהודי לתרבות". הבליט את עליונות מחשבת ישראל, מחד – ומאידך, כנציג דור ההשכלה, דרש גם "מודרניזציה" של חיי היהודים, כולל בתי הכנסת. לפי דעתו, זה עשוי לעזור להשגת שוויון זכויות ליהודים.

לפיו, הדת אינה מתנגדת לקדמה. יש לדאוג גם לצד האסטטי של בתי הכנסת, לצורת בנייתם החיצונית והפנימית, להתנהגות הוגנת בתוכם, ללא פגיעה בתוכן התפילות (כפי שהדגיש). בשנות 1856/7 הוא ארגן את יהודי בוקרשט, ילידי הארץ ונתינים זרים, ביקש והשיג רשות מהנסיך גריגורי ג'יקא להקים את "ההיכל הקורלי" (עם מקהלה), הגדול והמפואר.

ד"ר ברש בא בהתנגשות חמורה עם הרב הגאון המפורסם מלב"ים ז"ל, רב קהילת בוקרשט באותו זמן.

מלבי"ם (ר"ת מאיר ליביש בן יחיאל מיכל), רב, מגיד ומפרש מקרא, ידוע בלמדנותו ובקנאותו, נולד בעיר וולוציסק בפולין בשנת 1809 ונפטר בקיוב א' דר"ה שנת תר"ם (18.9.1879). היה רב ומגיד בוורעשן ובקמפן (פולין ופרוסיה – לכן הוא מכונה "דער קמפנר מגיד"), ב-1858 הוא נתקבל לרב ודרשן בבוקרשט. כאן הוא נכנס מיד במאבק קשה עם ה"מתקדמים". הוא התנגד להקמת "ההיכל" הנ"ל וליסוד בית הספר היסודי, ללימוד התנ"ך בתרגום אחר מאשר באידיש. תחת השפעתו, היהודים ילידי הארץ עזבו את הועדה להקמת "ההיכל", הופיעו חוברות לרוב עם התקפות והשמצות הדדיות חמורות. הוצעו למלבי"ם פיצויים גבוהים על מנת שיעזוב את משרתו. "המתקדמים" הציקו לו מאד. הלשינו עליו לפני השלטונות וביום שבת, באמצע דרשתו, הוא נאסר. השמועה הזאת הגיעה לסיר משה מונטיפיורי והוא השתדל לפני הנסיך הרומני לשחררו מהמאסר. הוא גורש מהמדינה ביום 18.3.1864. קהל רב מאד לווה אותו בצאתו את בוקרשט.

עד היום קיים בבוקרשט בית כנסת ומרכז תורני בשם "בית הכנסת מלבי"ם" (נוסד 1848).

נוסף לפירושו על התנ"ך חיבר מלבי"ם גם ספרי דרוש וחידושים על ש"ע או"ח ("ארצות החיים") וכו".

זמן לא רב אחרי הקמתו, נהרס "ההיכל הקורלי" הנ"ל ע"י בריונים אנטישמיים והוקם מחדש. בשנת 1865 פורקה הקהילה ע"י ביטול אישור השלטונות ואז היהודים ייסדו, כתחליף, הרבה מאד חברות לעזרה הדדית (רפואית, סעד, הלוואות, ביטוח, תרבות וכו'). מלבי"ם הקים את "האגודה להפצת הדיבור העברי" וז'ק כהן וקוצ'יו היו ידועים בפעולתם כחובבי ציון מושבעים. ב-1857 התחיל להופיע (רק לזמן קצר) השבועון האידי-רומני "העת" (הוא החרם ע"י הרבנים), ובשנת 1877 (עד ל-1896) "השנתון עבור ישראלים". ב-1876 הגיע לבוקרשט אברהם גולדפדן וייסד שם את התיאטרון היהודי. ההצגות הראשונות היו: "דיע גרוססמוטטער אונד איהרע ענקעלן" ו"דער שמענדריק". בשנים 1885-1879 הופיע העיתון היהודי בשפה הרומנית "פרטרניטטיא" (האחווה). העורכים היו יצחק אוירבך וא. ש. גולד. ב-1880 אליעזר רוקח ייסד בבוקרשט את "האגודה ליישוב ארץ ישראל".

היהודים התארגנו לשם השגת האוטואמנציפציה. נשלחו תזכירים למעצמות המערב, בבתי הכנסת הוקראו והוחתמו בקשות לשלטונות לשוויון זכויות. מנהיגי היהודים נתקבלו לראיון ע"י הנסיך. מטעם החברה הידועה "כל ישראל חברים" (אליאנס) מפאריס ביקרו בבוקרשט כרמיה ומונטיפיורי (בשנת 1866). כרמיה אף נאם בבית הנבחרים הרומני ובין היתר אמר: "על ההצהרה לשוויון הכושים (1848) חתם יהודי צרפתי חבר הממשלה הזמנית, והנה הוא עומד עתה לפניכם ומבקש מכם הצהרה כזאת לטובת יהודי ארצכם".

מיד עם צאתם מבוקרשט פרצו מהומות נגד מתן זכויות ואזרחות ליהודים והוחלט להעניק אזרחות אך ורק לנוצרים.

ב-1870 שלחה ארה"ב כציר בבוקרשט את היהודי פישוטו. אבל גם נוכחותו לא השפיעה הרבה על הרומנים לטובת היהודים.

אחרי מלחמת העצמאות הרומנית, בה הצטיינו גם יהודים, (1877), בקונגרס ברלין התחיל משא ומתן ממושך ומסובך עם הנציגים הרומנים האנטישמיים על זכויות היהודים. הודות לשתדלנים הצרפתיים והגרמנים של "כל ישראל חברים" השיגו מנהיגי יהודי בוקרשט, ד"ר אדולף שטרן, ברוצינר וכו', ביום 1.7.1778 את האמנציפציה המיוחלת של יהודי רומניה. מאמציהם וגם איומיהם של ד'ישראלי ושל ביסמרק עזרו רבות.

עיתוני בוקרסט האנטישמיים מיחו נגד "כפיה" זו בטענם שבעיית היהודים היא "פנימית" גרידא, אין לזרים להתערב בה. על יהודי רומניה להוקיע ברבים את שתדלני "האליאנס" וכו'. הרומנים גם הכשילו ביצוען, הלכה למעשה, של החלטות הקונגרס מברלין. הממשלה החליטה שהיהודים יגישו את בקשותיהם להתאזרחות רק באופן אינדיבידואלי ולא קולקטיבי ודאגו היטב שרק מעטים מאד יאושרו כנתינים רומנים. היתר – כלומר הרוב המוחלט – נחשב "כזרים בחסות הרומנים" ולא פעם גורשו ממקום למקום במדינה, בשרירות לב אכזרית.

השתוללות אנטישמית זו נגרמה גם ע"י העובדה שהרומנים הבחינו שאין תגובה רצינית, מעשית, בחוץ לארץ, על אי קיום הבטחותיהם (בכתב) בקונגרס מברלין. לוחמי האמנציפציה לא היו בטוחים בחייהם וגם גורשו מהמדינה, כאשר העזו למחות נגד הרדיפות וההפליות. כך קרה בבוקרשט בשנת 1885 לעיתונאי הידוע אליהו שורצפלד ולהרב ד"ר משה גסטר – אחד מגדולי החוקרים היהודים במאה האחרונה, ד"ר ברוצינר, יוליוס שיין וכו'.

ביום 6.9.1885 פרסם ד"ר גסטר בעיתון "רומנול" מאמר חריף נגד האנטישמיות האכזרית של האיכרים הרומנים וכתוצאה מכך, ביום 16.10.1885, הוא גורש מרומניה.

הוא השתקע בלונדון, שם נבחר כרב הראשי של היהודים הספרדיים. השתתף בקונגרסים הראשונים הציוניים, שיתף פעולה עם הרצל. הגן משם על האינטרסים של יהודי רומניה, המשיך את עבודתו הפורייה המדעית הרומנית והעברית. הממשלה הרומנית ביטלה אח"כ את צו הגירוש נגדו והוא ביקר בבוקרשט שם הוא נתקבל, גם ע"י המלך, בכבוד רב, נתמנה כחבר כבוד של האקדמיה הרומנית, קיבל אות הצטיינות – אך נשאר בלונדון. בביתו נמסרה לחיים וייצמן הצהרת בלפור המפורסמת.

ברומניה האווירה הכללית הייתה רוויה אנטישמיות וכאשר המלך קרול הראשון ניסה להעניק שוויון זכויות ליהודים, המונים מוסתים התפרעו בפרלמנט ואיימו ברציחת הצירים. ב-1867 הופיע צו גירוש של כל יהודי שאינו מוכיח שהוא בעל רכוש מסוים. ב-1887 התקיים בבוקרשט הקונגרס האנטישמי הראשון. ב-1890 ייסד העיתונאי והסופר הידוע משה שורצפלד את העיתון "אגליטטיא" (השוויון), המטרה להגן על האינטרסים של היהודים (הוא הופיע עד 1940.(

ב-1893 הורחקו הילדים היהודים מבתי הספר הממשלתיים. ב-1895 הפרופסורים (הידועים לשימצה), קוזה ויורגה, ייסדו את "האגודה האנטישמית הבינלאומית" בכוונה "להציק ליהודים, על מנת לאלץ אותם להגר מהארץ".

למעשה בעיית ההגירה העסיקה את יהודי רומניה, מחד, – ומאידך היו גם כאלה שהאמינו עדיין בהשגת שוויון זכויות ע"י התבוללות. הרומנים, כשלעצמם, לא האמינו בהתבוללות היהודים אלא בהמרת דתם, אבל רק מעטים מאד התנצרו. ב-1897 התחולל בבוקרשט פוגרום נגד היהודים: ספרי תורה נקרעו ובתים נהרסו.

במהפכת 1907 נפגעו הרבה יהודים. בשנה זו נוסד בבוקרשט (ע"י מוריץ שוויג) אחד השבועונים היהודיים הגדולים בשפה הרומנית "קוריירול ישראלית" (הדוור הישראלי). והנערך החל משנת 1912, ע"י הוריא קארפ, לוחם אמיץ לשוויון זכויות היהודים (העיתון הופיע עד לשנות השואה).

 למרות חוסר הזכויות וההפליות, נלחמו היהודים ליד הרומנים במלחמת הבלקנים משנת 1913. אבל התאכזבו בתקוותם להשיג זכויות האזרח כאשר הופיע "חוק הפיקוח על הזרים" (קרי: היהודים), לפיו, על מנת לקבל נתינות רומנית, נתבקשו היהודים להביא… אישורים ממדינות זרות, המוכיחים שהם אינם נתיניהן. זו הייתה דרישה מגוחכת והיהודים התארגנו להגירה. היא הופסקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1914 הוקם בבוקרשט איגוד הצעירים הציונים "חשמונאיה" שהוציא לאור ירחון בשם זה (עד לשנות השואה).

גם במלחמת העולם הראשונה גויסו היהודים, כרגיל, ככל האזרחים, והם נלחמו באומץ לב בעד "רומניה הגדולה". רבים הצטיינו ונפלו למען "המולדת" אעפ"י שהיו מקרים של הפליות גם במלחמה (למשל, הגנרל פרזן ציווה לשלוח את היהודים לקרב רק לשורה הראשונה של החזית).

עם גמר מלחמת העולם הראשונה התחיל בפאריס המאבק הקשה והרציני של מנהיגי היהודים (ד"ר אדולף שטרן הזקן, ד"ר וילהלם פילדרמן וכו') להשגת האמנציפציה האמיתית לפי חוזה השלום. הם נעזרו במדינאים יהודים מחו"ל. ביום 9.4.1922 הושגה סוף סוף התאזרחות יהודי רומניה בסעיף 7 של חוזה השלום מפאריס. ביום 7.4.1922 ד"ר שטרן, נשיא "אגודת היהודים ילידי הארץ", נבחר כחבר הפרלמנט מבוקרשט (היהודי הראשון בפרלמנט הרומני!) והדבר הראשון שהוא ביקש היה הכללת הסעיף 7 הנ"ל בקונסטיטוציה הרומנית החדשה. ביום 28.3.1923 נתקבל סעיף 133 של חוק היסוד: אמנסיפציית היהודים!

קהילת בוקרשט התארגנה מחדש, על יסוד מוצק. ברבנות בוקרשט פעלו רבנים גדולי תורה (הרב חנוך הניך שפרן ז"ל, הרב אפריים לנדוי ז"ל, הרב צבי גוטמן וכו'). הם הוציאו לאור ספרות תורנית והלכתית חשובה. בבתי הכנסת ובפרט בבת הכנסת הגדול "מלבי"ם" פעלו חודים תורניים ותלמידי חכמים הרביצו תורה. מפורסמות היו כאן דרשותיו של "הגאון הרומני" הרב המאור הגדול הרב בצלאל זאב שפרן ז"ל (הרב מבקאוי, מחבר "שאלות ותשובות הרב"ז"). הרב ד"ר י. נימרובר נבחר כרב הכולל של יהודי רומניה וכחבר בסינט הרומני (מיצג הדת היהודית). עד לפטירתו (1939) הוא נחשב כאישיות הבולטת ביותר של יהודי בוקרשט. הוגה דעות, נואם, סופר ומחבר. הוא היה גם נשיא ההסתדרות הציונית ברומניה.

הסתדרות זו התארגנה ופעלה בצורה מאד דינאמית. היא דאגה לתעמולה ולעליה, לחינוך ציוני ועברי בבתי הספר היהודיים הרבים ושל האוכלוסייה כולה. הוקם בית ספרי עברי מבוסס ("תרבות"), נוסדו ספריות רבות, עיתונות מאד מפותחת ברומנית, עברית ואידיש, ושגשגה הספרות היהודית בשפות הללו, בה הצטיינו סופרים ומשוררים מוכשרים. רבים מהם עלו אח"כ ארצה והמשיכו כאן את פעולתם המבורכת והפורייה.

אישיות ציונית דינאמית היה הסופר והעיתונאי א. זיסו, עורך העיתון "מינטואיריא" (הגאולה). עיתון ציוני חשוב אחר היה "רינשטריא" (התחייה), המתנגד בצורה חריפה ל"אגודת היהודים הרומנים" תחת נשיאותו של ד"ר וילהלם פילדרמן. הוא היה בעל נטיות פטריוטיות רומניות חזקות, אבל הוא גם היה לוחם אמיץ ומוכשר (גם בפרלמנט) עשרות בשנים, בעד שוויון זכויות של היהודים ונגד כל הפליות היהודים.

לצערנו, יש לציין שהאנטישמיות לא פסקה כלל וכלל ומדי פעם בפעם פרצו מהומות ופרעות, בפרט של הסטודנטים הלאומניים (באוניברסיטאות ומחוצה להן). הם היו מוסתים ע"י ארגונים אנטישמיים חזקים מאד, שמנהיגיהם (קוזה, יורגה, קודריאנו – ראש "משמר הברזל" האכזרי) התחרו ביניהם בשנאת ישראל.

היהודים הציוניים, בעלי תודעה יהודית מובהקת, התרכזו ב"מפלגה היהודית", עם נציגים בפרלמנט. הללו, "העיזו" להגן באומץ לב על זכויות אחיהם ולמחות נגד כל מיני הפליות, השמצות ופרעות כנגד חברי הפרלמנט היהודיים שנבחרו ברשימות המפלגות הרומניות, ולא ניתן להם, מטעם המפלגות האלה, לפעול כראוי לטובת היהודים.

למרות הקשיים הרבים, התבלטו היהודים בהרבה שטחים: כלכלי, תרבותי, ספרותי , מדעי, אומנותי, מסחרי, תעשייתי. אך היו שטחים (צבא , בתי משפט וכו') בהם כמעט שלא הייתה דריסת רגל ליהודים.

על מנת להמחיש את מצב קהילת בוקרשט בערך לפני שנות השואה (בעצם עד לכאן מטפל המחקר הנוכחי שלי), אציין שבשנת 1937 פעלו כאן 34 בתי כנסת, כמה חברות ש"ס ומשניות, 10 בתי ספר יסודיים יהודיים גדולים, 6 גני ילדים, כמה תלמודי תורה, חברות גמ"ח וסעד, בית ספר מקצועי גדול מאד ומשוכלל ("צ'יוקנול" – הפטיש), הרבה מאד חוגים תרבותיים וספורט, ספריות, בתי יתומים, ארגוני סטודנטים, פנימיות, מסעדות, ארגוני נשים, "בני ברית", מרכזי הדרכה מקצועית, מושבי זקנים, חברה לעזרת הפליטים, בתי חולים גדולים ומפורסמים, תיאטרון גדול וכו' וכו'.

מעריכים את אוכלוסיית היהודים בוקרשט, בשנים הבאות כדלקמן:

508-1820  נפש (127 משפחות)

594-1831  משפחות (2376 נפש)

1848 – בערך 5000 נפש

40.000-1889  נפש

43.000-1894  נפש

43.274-1899  נפש

56.00-1912  נפש

50.000-1925 נפש

8.000-1930 נפש (12% מאוכלוסיית העיר)

בראשית שנת 1938 עלתה לשלטון ממשלת הזדון של גוגה-קוזה. היא החלה מוציאה גזירות קשות על יהודי רומניה ובפרט התנכלה לאזרחותם. היהודים צבאו על שערי השגרירויות והקונסוליות הזרות בבוקרשט כדי להתעניין בהגירה. מחוץ לארץ הופעל לחץ כל כך חזק על המלך קרול השני, עד שהוא נאלץ לפטר ממשלה זו אחרי תקופת שלטון קצרה של ששה שבועות. גם הממשלות ששלטו לאחר מכן לא התנערו לגמרי מהנטיות האנטישמיות.

בפברואר 1940 נבחר בבוקרשט הרב ד"ר אלכסנדר שפרן כרב הכולל של יהודי רומניה. עד לדצמבר 1947, הוא כיהן כבוד לשם ולתפארת והיה אהוד מאד, עקב פעולותיו הברוכות בכל השטחים. למעשה הוא נחשב כרב הכולל האחרון של יהדות רומניה, בהתחשב עם העובדה שהוא היה האחרון שנבחר לתפקיד רם זה ע"י בחירות דמוקרטיות וחופשיות של הציבור היהודי ברומניה.

עם התפרקות "רומניה הגדולה" בקיץ ובסתיו 1940, תחת השפעת גרמניה הנאצית, השתלטו כל המדינה האנטישמיים הקיצוניים, "הלגיונרים" הירוקים שב"משמר הברזל". הם התחילו להרוס ממש את הישוב היהודי ע"י רצח, שוד והחרמות. אז התארגנה גם עליית מעפילים. באנייה "סטרומה" שטבעה במצולות ים היו רבים מיהודי בוקרשט.

הפרעות הגיעו לשיאן בינואר 1941 כאשר פרץ במדינה המרד הגדול של הלגיונרים. בבוקרשט, למשל, נהרסו ונשרפו הרבה בתים של יהודים, בתי כנסת , נקרעו ספרי תורה, נהרגו יהודים, חלק מהם הובלו לבית המטבחיים של בוקרשט וניתלו שם עם הראש למטה ועל גופם שלט "בשר כשר". בתקופת מלחמת העולם השנייה, כלומר בשנות השואה ההרסניות, סבלו גם יהודי בוקרשט סבל רב, הושמדו יהודים, הובלו למחנות ריכוז לעבודות כפיה, הוחרם רכושם והופקרו לגמרי. מטעם השלטונות הוקם "מרכז היהודים מרומניה" הידוע לשמצה, שפיקח על ביצוע הוראות השלטון.

על אף הדאגות והסכנות המרובות ידעו יהודי בוקרשט (כמו יתר יהודי רומניה) לארגן, גם בתקופה זו, בגלוי ובמחתרת, את חיי היהודים בהרבה שטחים. כל הזמן פעלה מחתרת יהודית ונפלו גם קורבנות. כך, למשל, בבוקרשט הוצאו להורג מספר התלמידים יהודים שנתפשו בפעילותם המחתרתית.

 לפני תום מלחמת העולם השנייה התארגנה שוב עליית מעפילים (אניות: "מריצה", קסבק", "מפקורה") ושוב טבעו רבים מהמעפילים במצולות ים, ביניהם גם יהודי בוקרשט.

 עם תום מלחמת העולם השנייה, אחרי תקופה קצרה, הייתה רווחה לשארית הפליטה של יהודי רומניה. הם התחילו לשקם את הקהילות ההרוסות. שוב פעלו ארגונים. הסתדרויות וביניהן גם ההסתדרות הציונית. הופיעו עיתונות וספרות ענפה, התארגנה עליה לארץ ישראל, הפעם בצורה חופשית. אבל לא עבר הרבה זמן ועל המדינה השתלט השלטון הקומוניסטי האכזרי שחיסל את החים הנורמאליים הציבוריים והפרטים של היהודים. בעזרת "היבסקציה" הנקראת "הועד הדמוקרטי היהודי", התחילו רדיפות איומות נגד הציונים והבורגנים היהודים, ורבים היו הקורבנות שנפלו בגללם.

 למרות התעמולה האנטי-ציונית של הקומוניסטים היהודים והבלתי יהודים, ואולי דווקא בגלל תעמולה זו ובגלל הסבל הרב וחורבן היהדות, רבים מיהודי רומניה הצליחו לעלות ארצה. לחלק מהם לא ניתן לעלות עד היום. 

ההתבוללות האדומה מכרסמת ומחסלת לאט לאט ובצורה בטוחה את יהדות רומניה שנשארו עוד במדינה זו. נעלמו בתי הספר היהודים שהיו בכל קהילה, נעלמו העיתונות והספרות הפורייה, הארגונים וההסתדרויות התרבו מקרי נשואי תערובת, אין חינוך יהודי לילדים, לנוער ולמבוגרים, נר היהדות הולך ודועך שם.

 

פורסם ב : מחניים, גיליון ק"כ, מר חשוון תשכ"ט ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון / מכללת הרצוכ – דעת לימודי יהדות ורוח

.