מאת: ד"ר סילביו סאניה

כבר באמצע המאה ה-19 התחילו לפעול ביאשי מבשרי הציונות.

ב-1860 השתקע בעיר הרופא הרופא ד"א קארפל ליפה (KARPEL LIPPE) שהגיע לשם מגליציה, ועד עזבו את העיר ב-1911 עמד בראש מפעילים תרבותיים ופרסם מחקרים וספרים רבים. בשנת 1866 נוסדה האגודה "דורשי ציון", שמטרתה הייתה להקים ספרייה עברית לספרים וכתבי עת.

ב-1878 נוסדה ביאשי אגודת "אוהלי שם" על ידי קבוצת משכילים וביניהם: ד"ר ליפה, ב' שווארצפלד, ו-נ' פרנקל. מטרתה הייתה לשפר את הלשון והתרבות העברית ולהפיץ את מדעי היהדות בין יהודי רומניה. האגודה נהגה לערוך הרצאות פומביות שנודעה להן השפעה מרובה. פעולתה התחדשה בשנת 1879 על ידי ד"ר נמירובר, והיא האריכה ימים עד לשנת 1898.

בימים ההם ישב ביאש המשורר נפתלי הרץ אימבר. ב-1878 הוא חיבר את ההימנון הידוע "התקווה", שמנגינתו  הושפעה מן המוסיקה העממית הרומנית.

(את הטיוטה הראשונה של "התקווה" כתב אימבר בביתו של מלומד יהודי בעיר יאסי שברומניה בשנת 1877. זאת אישר המשורר בהקדשה על תמונתו ובמסמכים אחרים. בעלותו ארצה (1882) נהג לסובב במושבות ודפי השיר בידיו. כשהוזמן להתארח מפעם לפעם בבתי המתיישבים היה מתכבד תחילה במשקה, ואחר-כך שולף את ניירותיו וקורא בהתלהבות בתים אחדים מ"התקווה".

ביישוב נתקבל הרושם שהמנגינה הושאלה מתוך הפואמה הסימפונית "מולדבה" ("ולטבה") של המלחין הצ'כי סמטנה. אולם גלגולו הקודם של לחן "התקווה" היה לחן-עם רומני ממחוז מולדאביה. על נסיבות התאמתו למלותיו של אימבר העיד שמואל כהן, איש העלייה הראשונה, שביצע את מלאכת ההרכבה לאחר שינויים לא מעטים בצלילים ובקצב. וכך כתב בזיכרונותיו:

"בשנת תרמ"ז (1887), עשה אחי הגדול ממני, צבי, ניסיון לזרוע חיטים באדמת המושבה יסוד המעלה. בימים ההם נמצא בראש פינה נפתלי הרץ אימבר, הוא נתן לאחי את קובץ שיריו ברקאי עם כתובת חמה למזכרת, ואחי שלח לי את החוברת הזאת לגולה. מכל השירים מצא חן בעיני שיר "התקווה". כעבור זמן קצר עליתי לארץ. במולדתי רגילים היינו לשיר במקהלה את השיר הרומני "אויס-ציא". בבואי לראשון לציון והנה אין שרים את "התקווה" כמו שלא שרו את יתר שירי ברקאי. החילותי אני הראשון לשיר את התקווה על פי המנגינה הזרה שידעתי, זו המושרה כיום בכל תפוצות ישראל… ויורשה לי להגיד כי פעם בפעם מדי השתתפי באספות, בוועידות ובנשפים ושיר 'התקווה' מושר באופן רשמי, עולה על לבי זכר השיר הזה כשהושר ראשונה, ואני חושב את עצמי למאושר כי זכיתי להיות ראשון השרים את השיר 'התקווה'. " [ מתוך המקורות כפי שמופיעות במוזיאון העלייה הראשונה בראשון לציון ]

ב-1878 הגיע לעיר יאשי  שמעון ברמן (BERMAN), מחבר הספר "מסעות שמעון" – בו הוא מציע ליישב את ארץ ישראל באמצעותעבודת אדמהבסוף 1880 הגיע ליאש אליעזר רוקח מצפת אשר יסד את  החברה "יישוב ארץ ישראל".

בפברואר 1882  נבחר בבחירות שהשתתפו בהן כ-3000 איש, הוועד הראשון של יישוב ארץ ישראל, וכיושב ראש נתמנה ד"ר ליפה (לעיתים שמו רשום גם ליפא). באפריל 1882 נתכנסה ביאשי הוועידה הארצית השנייה של התנועה הציונית החדשה בהשתתפות צירים מ-28 מקומות. בוועידה זו השתתף גם סיר לורנס אוליפאנט שביקר אז ברומניה בקשר להתיישבות היהודית בארץ ישראל. מאוחר יותר, יסד ד"ר ליפה אגודה בשם "דורש ציון", שמטרתה הייתה להפיץ ידיעות על ארץ ישראל ותוצרתה. מירושלים הגיעו כלים מעץ זית, מזוזות, מנורות, שמן, זיתים, תאנים, ותפוזים, שנועדו לשמש כהוכחה שבארץ ישראל יושבים יהודים המתפרנסים מיגיע כפיהם. באגודה היו 400 חברים, והיא האריכה ימים עד שנת 1888.

לאחר הופעתו של הרצל קיבלה התנועה הציונית ביאשי תנופה חדשה. ד"ר ליפה שימש יו"ר ישיבת הפתיחה של הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבאזל (1897). בשנת 1899  פעלו ביאשי חמש אגודות ציוניות: "מבשרת ציון", "תקוות ציון", "נחם ציון", "עזרת ציון", ו"בנות ציון". בשנת 1900  נוסדו בה אגודות נוספות ("מאקס נורדאו", "שיבת ציון", "דר' גאסטר", "דר' נמירובר" ועוד). ב-1910 התמזגו כולן והיו להסתדרות ציונית אחת. בשנה זו נוסד גם חוג "פועלי ציון", שהתעורר סביבו פולמוס נרחב.

בשנת 1906 נוסדה בהשפעת הציונים מעין אוניברסיטה עממית יהודית ביאשי, ה"טוינבי הול", שהתקיימה עשר שנים. מלבד משכילי יאש, כגון: ד"ר נמירובר, ד"ר נאכט, א' ל' זיסו, יעקב גרפר, מ' ראבינוביץ, מ' ויסמאן (אמיר), י' בוטושאנסקי, הרצו בה גם אנשים מפורסמים מן החוץ, כגון: ברנאר לאזאר (BERNARD LAZARE), פרופ' בוריס ש"ץ, פרופ' פרנץ אופנהיימר, נחום סוקולוב ושלום עליכם, שקרא מסיפוריו. נערכו שם קורסים ללימוד תולדות ישראל, לשון עברית ותרבות כללית. המוסד שימש גם מפגש למשכילים הוותיקים עם הדור הצעיר של המשכילים, סופרים ועסקנים ציוניים. במוצ"ש נערכו הרצאות וערבי קריאה שציפו להם בקוצר רוח כל שכבות האוכלוסייה היהודית ביאשי.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ובהשפעת הצהרת בלפור התרחבה והתחזקה התנועה הציונית ביאשי. יהודי העיר תרמו סכומים גדולים לפיתוח ארץ ישראל. הבנקאי היהודי מ' ואכטל (M. WACHTEL) בנה על הכרמל בית מרגוע לפועלים באחוזת סיר הרברט סמואל. יוסף גצלר בנה באותה שכונה בית ספר מרווח.

הסתדרות הנשים הציונית "ויצו" ביאש החזיקה מעון ילדים שלשון ההוראה בו הייתה עברית, וחברותיה פעלו למען קרן היסוד והקק"ל. בשנת  1919  נוסדה אגודת ספורט "מכבי", ולידה תזמורת כלי נשיפה  שהחחלה בשנת 1925.

ב-1922 חידשה הסתדרות הציונית ביאשי את הופעת העיתון Răsăritul (המזרח), אך הוא לא האריך ימים. ב-1924 הוקם ביאשי מרכז להכשרה לפי החלטת מנהיגי ההסתדרות הציונית במקום ובשיתוף פעולה עם מנהיגי "החלוץ" בבסרביה. בית החולים היהודי העמיד לרשותו של המרכז שטח בן 60 – 70 הקטר אדמה מקרקעותיו. ביזמת השליח ברפל (BARPAL) מארץ ישראל נוסדה אגודת "ידידי החלוץ", ובעזרת תרומות מצד הקהילה, בית החולים והג'וינט, וכן בסיוע ההסתדרות הציונית בבוקרשט, נבנו מבנים הדרושים לחוות הכשרה. נרכשו בהמות, ניטעו עצי פרי והוכשרו שטחים לגידול ירקות. במרוצת עשר השנים הבאות עברו בחווה למעלה מ-700 צעירים וצעירות, שעלו כתום הכשרתם לארץ ישראל.

"חשמוניה" – האגודה הקימה ספריה (בשנת 1936) ובה 1500 כרכים בעברית וביידיש. מספר הקוראים בה הגיע ל-350 וכן נערכו בה שיעורים ללשון ולספרנות עברית. תוך שלוש שנים גדל מספר הספרים ל-3000. סניף הבנות של "חשמוניה" קיים מסעדה ל-200 ילדי בתה"ס.

ב-1932 יסדו יוצאי בסרביה ביאשי את אגודת "אחווה", שהגישה הרצאות בענייני ספרות, ערכה חגיגות חנוכה ופורים, חילקה עצי הסקה לעניים והעניקה מלגות לסטודנטים יהודיים שלמדו בקונסרבטוריון. גם אגודה זו הקימה ספריה גדולה.

בשנת 1936 חידשה  ההסתדרות הציונית ביאשי את פעולותיו של ה"טוינבי הול", ששב והיה למוסד התרבותי היהודי המרכזי בעיר.