בשנת 1803 חיו במולדובה כ-30,000 יהודים ובשנת 1848 מספרם הוכפל ל-60,000 ועל פי המפקד של שנת 1859 מספרם הגיע ל-118,922.

הנסיכויות הרומניות היו וסליות של האימפריה העות'מאנית, אולם האימפריה הרוסית המתרחבת והמתעצמת דחקה בהדרגה את רגלי העות'מאנים והחדירה את צבאה והשפעתה.

ב-1837 השלטון הצבאי הרוסי בוולאכיה ובנסיכות מולדובה הביא לקבלת התקנון האורגני, קובץ חוקים שנועד להוות גרעין חקיקה משותף של שתי הנסיכויות.

התקנון האורגני, שנכתב לפי דוגמת החוק הרוסי, החמיר מאוד את מצב היהודים ופגע קשה בסטטוס שלהם.

ב-1848 כאשר לבלבו תנועות מהפכניות ברוח המהפכה הצרפתית גם בנסיכויות הרומניות, היהודים הצטרפו בהתלהבות ובתקווה לקבלת שוויון זכויות, אך התנועות האלה דוכו.

לאחר איחודן של הנסיכויות ולאכיה ומולדובה ב-1859, תחת שליט אחד, אלכסנדרו יואן קוזה, שרצה להעניק זכויות אזרחיות ליהודי ארצו, קמה התנגדות חריפה מחוגים אנטישמיים רחבים והיא מנעה זאת.

הוא הבטיח ליהודים אמנציפציה הדרגתית ועשה צעדים ראשונים בכיוון זה, אך הדחתו הפסיקה את התהליך.

כאשר קיבלה רומניה עצמאות החלו היהודים לסבול מפרעות קשות ופגיעות בהם, למרות שרומניה חויבה להעניק שוויון זכויות לאזרחיה תמורת הכרה בעצמאותה בשנת 1878.

(*** לקוח מתוך : האנציקלופדיה של השואה בהוצאת יד ושם, ההסטוריה של יהודי רומניה בהוצאת אוניברסיטת ת"א והמרכז לטכנולוגיה חינוכית.)

.