מאז התמזגות מפלגותיהם ב-1935, התחייבו גובה וקוזה לתקן את החוקה, ולקבוע בה כי השליטה הפוליטית תהיה רק בידי 'הרומנים שבעורקיהם זורם דם רומני טהור', היהודים יורחקו מן העיתונות, תינתן עדיפות לרומנים בכול מפעלי הכלכלה ובמוסדות התרבות ותיאסר קבלת יהודים לשירותים ממלכתיים.
הם גם התחייבו לגרש את היהודים שנכנסו לרומניה שלא כחוק, לתקן את חוק האזרחות בצורה שתישלל אזרחותם של יהודים, להפקיע את הנכסים העירוניים והכפריים שבידי היהודים, ולתת אופי לאומי רומני לערים.

 

ב-40 ימי שלטונם של גוגה וקוזה, עשתה ממשלתם כול שביכולתה לממש את עקרונותיה האנטישמיים. נסגרו שלושת העיתונים הדמוקרטיים שנחשבו ל'מכורים ליהודים'. החמור שבצעדים נגד היהודים היה החוק מיום 22 בינואר 1938 לבדיקת אזרחותם של היהודים, ולפיו נשללו זכויות האזרח של כרבע מיליון יהודים, שהיו כשליש מיהודי רומניה.

בקרב האוכלוסייה הרומנית היו מקרים של התנגדות למעשי הטרור החוקיים והמינהליים של ממשלת גוגה-קוזה.

במשטר הרודנות של המלך קרול ה – II מפברואר 1938 עד ספטמבר 1940, נמשכה ההרעה במצב היהודים שחלה בימי ממשלת גוגה-קוזה, וזאת בניסיון שווא של המלך לחסום את ההשפעה הגוברת, האידיאולוגית, הכלכלית והמדינית של גרמניה הנאצית.

מדיניות המלך לא הייתה עקבית, ובלי עזרה מבחוץ נדונה לכישלון.

להיחלשות הגוברת של מעצמות המערב הייתה השפעה מיידית על המצב הפנימי בר' ועל מעמד היהודים בה.

בראש הממשלה הראשונה עמד הפטריארך, מירון קריסטיה, ראש הכנסייה האורתודוקסית ברומניה. סדרת החלטות, הכרזות, חוקים ותיקוני חוקים בתקופה זו העמיקו את תהליך הוצאת היהודים מקרב החברה והמדינה ונידויים.

הדבר אירע, כאמור, בד בבד עם מאמציו של המלך לאסור את פעולות 'משמר הברזל', שהפך לבעל-ברית של האינטרסים הגרמניים ברומניה.

בחוקה החדשה שפורסמה ב-1938 נכללו כמה סעיפים של אפליה גזעית. מגמתם הייתה 'לגרש מן הארץ את כל מי שאינם בעלי זכויות אזרח'.

הוצאת היהודים מ'חזית התחייה הלאומית'  – מפלגת השלטון היחידה, הרחיבה את תהליך הרחקת היהודים מעמדות בחברה, מכיוון שרק חברי המפלגה יכלו לשרת במנגנון הממשלתי או במשרות מנהליות במפעלים.

 ערב מלחמת העולם השנייה היו ברומניה כ-850,000 יהודים.

החקיקה החדשה קבעה מונח משפטי חדש, 'רומנים אתניים', ששימש להוצאת יהודים בהדרגה מכל תחומי הפעילות והעיסוק.

בקיץ 1940, לאחר שרומניה נאלצה לוותר על בסרביה, בוקובינה וצפון טרנסילבניה, החמיר מאוד מצב היהודים.

ההסתה האנטישמית הגיעה לשיאה, ובאזורים שונים בבוקובינה ובצפון מולדובה פרעו ביהודים הצבא הרומני הנסוג וכפריים רומנים.

ב-30 ביוני 1940 נרצחו בדורוהוי כ-200 יהודים בידי גדוד רומני, מאות יהודים נרצחו בכפרים שמשני צידי הגבול החדש.

בימים המעטים שהסובייטים הרשו זאת, ברחו אלפי יהודים לבסרביה ואז נוצרה בעיית פליטים יהודים משני צידי הגבול החדש.

בניסיון להתקרב לגרמנים בשלב זה, נחקק ב-8 באוגוסט 1940 חוק מיוחד, 'תקנון היהודים', והוא ביטל למעשה את זכויות האזרח מרוב היהודים ואסר נישואי תערובת.

היהודים כציבור הואשמו באחריות לאסונות שפקדו את העם הרומני ואת מדינתו, לפי שהם, כך נאמר, קומוניסטים, משרתי האינטרסים של ברית-המועצות.

 

בעקבות סיפוחי שטחים לברית-המועצות, ואחרי-כן להונגריה ולבולגריה, נותרו ברומניה רק 342,000 יהודים.

עם כינונה של הממשלה הלאומית הלגיונרית בספטמבר 1940, החמיר באורח דרמתי מצב היהודים בר'.

אנשי 'משמר הברזל' בכול דרגי השלטון פתחו במסע טרור והפחדה נגד הציבור היהודי במטרה לתפוס בכוח את רכושם ובראש ובראשונה את החנויות, בתי-העסק והמפעלים.

אשר ליהודים – פעלה הממשלה החדשה בשני מישורים :

  1. ה'חוקי', כלומר, על-פי חוקים שתאמו את החוקה,
  2. ה'בלתי חוקי', כלומר, במסגרת צעדים שלא היו מושתתים על החוקה.

 

שלושת החוקים העיקריים שחוקקה ממשלת אנטונסקו- סימה היו :

  • החוק מיום ה – 5 באוקטובר 1940 שלפיו הפקיעו מידי היהודים את נכסיהם באזורים כפריים ובכלל זה אדמה וציוד,
  • חוק מיום ה – 17 בנובמבר 1940 הפקיע מידי יהודים יערות, מבשלות לכוהל ומנסרות לעיבוד עצים
  • חוק מיום ה – 4 בדצמבר 1940 הפקיע ספינות שיט שנמסרו מיד לחברה גרמנית.

 

החוקים הללו פגעו במספר קטן של יהודים, אך הצעדים ל'רומניזציה' של הכלכלה, כלומר להוצאת היהודים מתחומי הכלכלה והמסחר, פגעו ברובה הגדול של האוכלוסייה היהודית, לא היו מעוגנים בחוקה והיו 'בלתי חוקיים'.

עד מהרה גרם הטרור של הלגיונרים נגד היהודים תוהו ובוהו בענפי כלכלה ותעשייה רבים והדאיג אפילו את הנאצים. אנטונסקו לא השלים עם דרכיהם של חבריו לממשלה ודרש חוק וסדר.

עמדתו באשר לתפיסת רכוש היהודים ומקומם של היהודים בכלכלה הייתה שונה מעמדת 'משמר הברזל', והוא גרס שיש לנשל את היהודים באופן הדרגתי, מבלי לגרום זעזועים למשק, אגב הכנת תחליפים ליהודים.

כך, למשל, הזדרזו האיגודים המקצועיים להרחיק משורותיהם את חבריהם היהודים כבר לפני שנחקקו חוקים מיוחדים. נוספה על כל אלה הביזה, והיא הייתה 'תמצית מטרת שלטון הלגיונרים', והעשירה עוד שכבה של אנשי 'משמר הברזל' ותומכיהם.

 

אומנם, לא כל שודדי רכוש היהודים היו לגיונרים, אך שלטונם שיחרר רומנים רבים מהגבלות החוק ומעכבות מוסר, והפך את רכוש היהודים, ופעמים את חיי היהודים, להפקר.

מרד 'משמר הברזל' ב 21-23 בינואר 1941 לווה בפרעות ביהודי בוקרשט.

אנשי המשמר וכן כנופיות בריונים, אספסוף מתושבי הפרברים וצוענים התנפלו על שכונות היהודים, הרסו, רצחו ושדדו חנויות ובתים, ונטלו את כל הרכוש.

127 יהודים נרצחו באכזריות לאחר שעונו במרכזי ההתקוממות.

 

ה'אנטישמיות החוקית' (פברואר-יוני 1941)

החודשים שמהרחקת הלגיונרים מהשלטון עד לפרוץ המלחמה בברית-המועצות נחשבים לתקופת ביניים, להפוגה בצעדים ה'בלתי חוקיים' נגד היהודים ולהסדרת המדיניות האנטישמית בצורה 'חוקית'.

ממשל היחיד של אנטונסקו קיבל סיוע במדיניות זו ממשרד החוץ הגרמני, שבמרס 1941 שלח לרומניה יועץ מיוחד לבעיית היהודים, גוסטב ריכטר, שהיה כפוף ללשכתו של אדולף אייכמן.

רשמית היה תפקידו 'להדריך את ממשלת רומניה בחקיקת חוקים נגד היהודים בדומה לחוקים שנחקקו בגרמניה'. בחודשים ההם נחקקו 'חוק בטחון המדינה' (5 בפברואר 1941 (שהטיל על יהודים עונש כפול מהעונש המוטל על הנוצרים על אותה עבירה.

ב-27 במרס הגשימו האנטישמים וממשל אנטונסקו חלום ישן, ונחקק החוק להפקעת הבתים בבעלות יהודים. בעקבותיו הופקעו 40,758 בתים ודירות. רבים מיהודי ר' שכבר סולקו ממקומות העבודה, סולקו גם מבתיהם והיו לנזקקים.

הוקם 'מרכז לאומי לרומניזציה', וה'מרכז' הפעיל טרור רשמי בעזרת החוקים האנטישמים ותקנות מיוחדות והוציא מיד את רוב היהודים מבתיהם ומסר את הבתים לפקידי ממשלה, לקצינים, לנכי מלחמה, לאלמנות ולפליטים רומנים מהאזורים שסופחו לברית-המועצות או להונגריה.

בכך גדל במאות אלפים מספר הרומנים שנהנו מהפקעת רכוש יהודים.

נחקקו עוד עשרות חוקים ונוספה סדרת צעדים, והם השלימו את תוכנית ה'רומניזציה', שמטרתה הסופית הייתה הרחקה מוחלטת של היהודים מן החברה הרומנית. אחד החוקים החשובים מסוג זה היה 'חוק העבודה לטובת הציבור' (15 במאי 1941). החוק השלים את הוצאת היהודים מהגנת החוק וחייב אותם בעבודת כפייה.

עם פרוץ המלחמה בברית-המועצות סולקו בפקודתו של אנטונסקו כ-40,000 יהודים שהתגוררו בכפרים ועיירות מבתיהם. רכושם הוחרם, חלקם הועברו למחנות מעצר וחלקם גורשו לערים ועיירות אחרות ונהפכו למקרי סעד.

צעד זה נכלל בישום 'החלום האנטישמי' הישן של האנטישמים הרומנים "לטהר' את הכפרים מיהודים. ממשל אנטונסקו היה משוכנע כי הזדמנה האפשרות 'לפתור את בעיית היהודים'. אנטונסקו ועוזריו הקרובים ראו במלחמה אפשרות 'לשחרר' את רומניה מן המטרד הגדול הזה. ואולם, שלא כמשטרים פשיסטיים אחרים, היו לממשל אנטונסקו שתי דרכים לטפל ביהודים: דרך אחת ביחס ליהודי בסרביה ובוקובינה ודרך שנייה ביחס ליהודי הרגאט וטרנסילבניה הדרומית.

 

'פתרון בעיית היהודים' ב'שטחים המשוחררים'

ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואפשר שם הרג המונים.

הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כל יהודי שיימצא באזורים הכפריים, ובפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D.

בשלב הראשון של המבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים.

ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר.

עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ומאפיסת כוחות.

טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים.

הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון 'לטהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודי העוין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941 ) והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940.

באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכל כ-90,000 יהודיה רק כ-10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור.

הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כל לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תכוניותיהם של הנאצים באשר ליהודים.

 

ה'פתרון' ברגאט ובטרנסילבניה הדרומית

כל עוד קיווה כי בתמורה למדיניותה הפרו-גרמנית, הקורבנות שמקריבה ארצו למען הגרמנים ומדיניותה האנטישמית, יזכה להחזיר לרומניה את מיליוני הרומנים שבטרנסילבניה הצפונית, מוכן היה אנטונסקו לצעוד בלב שלם לצד בעל-בריתו המסוכן בכול התחומים, ובכלל זה גם ב'טיפול' בבעיית היהודים.

ואולם, כבר בסוף 1941 התערער במקצת בטחונו בניצחון הרייך, וב-1942 גברו ספקותיו. התברר לרודן ולסגנו, מיחאי אנטונסקו, כי הגרמנים אינם מתכוונים לכפות על הונגריה להחזיר את טרנסילבניה הצפונית והסתמנה תחילת התבוסה שהייתה כרוכה באבידות רבות לצבא הרומני.

הדברים הללו ואחרים, כגון שיעבוד הכלכלה ואוצרות הטבע לאינטרסים הגרמניים, ההתנהגות האנטי-רומנית של המיעוט הגרמני ברומניה ובייחוד המאבק של ההנהגה היהודית למנוע את הגירוש, גרמו לכך שלא יצאה לפועל תוכנית השמדת היהודים.

תוכנית ההשמדה אמורה הייתה להקיף את רובם של כ-292,000 היהודים שנמנו במפקד מיוחד במאי 1942 על-פי קריטריונים גזעניים, ושכללו אפוא גם אלפי מתנצרים וצאצאיהם. תוכנית הגרמנים להשמדת היהודים לא בטלה בבת אחת.

הנאצים סברו שרומניה לא תערום קשיים, מכיוון שהרומנים עצמם יזמו את מסע ההשמדה בבסרביה, בבוקובינה ובטרנסניסטריה והשתתפו בו.

בנובמבר 1941 אף נתן מיחאי אנטונסקו את הסכמתו לגירוש יהודים אזרחי רומניה שחיו בגרמניה ובארצות כבושות בידי הגרמנים למחנות ההשמדה.

כמה אלפים מהיהודים ההם אומנם גורשו ונרצחו.

באוגוסט 1942 אף הסכים מיחאי אנטונסקו בכתב להתחלת הגירושים מרומניה. כאמור, שיקולים מדיניים כבדי משקל, וכן הלחץ הגובר של הגרמנים, שתבעו הגברת משלוחי הנפש והמזון והגדלת מספר היחידות הרומניות בחזית המזרח – כל אלה הביאו תחילה לידי היסוסים ולבסוף לדחיית תוכנית הנאצים לשלוח את יהודי רומניה למחנה ההשמדה בבלזץ.

תרמה לכך גם פעילותה האמיצה והמתמדת של ההנהגה היהודית המסורתית, בהנהגתו של ד"ר וילהם פילדרמן. המנהיגות היהודית שהקימה 'מועצה יהודית' מחתרתית בהשתתפות יושב ראש ההסתדרות הציונית, מישו בנבנישתי, ניצלה את המבוכה, את הרגשות הפטריוטיים ואת החששות בקרב ממשל אנטונסקו ומחוצה לו.

היא הצליחה לגייס למען הגנה על יהודי רומניה ולפעולות סיוע למגורשים לטרנסניסטריה את תמיכת האופוזיציה בראשות יושב-ראש המפלגה הלאומית של האיכרים, יוליו מניו, ויושב-ראש המפלגה הליברלית הלאומית, קונסטנטין יון בראטינו, את חוגי החצר, ובייחוד את המלכה האם- אלנה, חלק מן הכמורה, ובייחוד את הארכיהגמון בלן, ידידו הקרוב של הרודן אנטונסקו, את הציר של שווייץ, רנה דה וק ועוד.

ה'מועצה היהודית' ידעה לנווט את המאמצים ולכוון את התמיכה של אישים רומניים למען ביטול תוכנית ההשמדה.

הרב הראשי, אלכסנדר שפרן, שקיים את הקשרים עם אנשי הכמורה ועם חוגי החצר, זכה בתמיכתו של נציג האפיפיור הארכיהגמון, אנדריאה קסולו, שהיה זקן הסגל הדיפלומטי בבוקרשט.

קסולו התערב כמה פעמים למען היהודים אצל מיחאי אנטונסקו שראה בו אדם המבטא את רצונו של האפיפיור.

ביטאון השגרירות הגרמנית תקף כמה פעמים את מנהיגי היהודים על פעולותיהם להכשלת הגירושים וגינה את האישים הרומנים שנרתמו למניעת הכיבוש וב-11 באוקטובר 1942 הוזהרו כי יתנו על כך את הדין.

במרץ 1943 שוב הופעל לחץ על יון אנטונסקו מצד שר החוץ הנאצי, ריבנטרופ, בעת ביקור אצל היטלר, שביקש את הסכמתו של אנטונסקו 'ליישובם של היהודים מחדש במזרח'. אנטונסקו דחה אז את הלחצים.

בחורף 1942-1943 אימץ הממשל הרומני את ההגירה כפתרון ל'בעיית היהודים', הסכים להגירתם של 70,000 יהודים ודרש כסף רב תמורת הרשות לצאת. לתוכנית ההיא לא היה כמעט כל סיכוי להצליח בהתחשב בכך שמעבר היהודים היה תלוי ברצונם הטוב של הגרמנים ששלטו בדרך היבשה לקושטא ובים השחור. אייכמן עשה הכל כדי לסכלה, ושתי אוניות מעפילים טובעו.

ב-12 בדצמבר 1941 הטביעה צוללת סובייטית את 'סטרומה' עם 769 עולים ליד קושטא, לאחר שממשלת המנדט בארץ-ישראל סירבה להתיר לעולים להיכנס לארץ, ו'מפקורה' ובה 320 עולים ביניהם יתומים מטרנסניסטריה, הוטבעה באוגוסט 1944 בידי הגרמנים.

בסך-הכול עלו מרומניה בשנות המלחמה לא יותר מ-5,000 נפש.

ואולם, למרות הממדים המצומצמים, היו פעולות העלייה הללו כרוכות במאמצים מרובים, היו קרן האור לאוכלוסייה היהודית המדוכאת ותרמו לעידוד רוחה. הפעולות הללו היו רק חלק קטן מפעולות העזרה וההצלה של התנועה הציונית ברומניה, ובייחוד של התנועה החלוצית המחתרתית.

בסתיו 1943 פתחה התנועה החלוצית פרק חדש בפעולותיה, עם בואם של שני הצנחנים הראשונים מארץ-ישראל.

 

החזרת יתומים ומגורשים

מאז ביטול תוכנית ההשמדה ניהלו כל הארגונים היהודיים ברומניה, ובכללם 'מרכז היהודים', מאבק עיקש וממושך להחזרת המגורשים מטרנסניסטריה או למצער החזרת אלפי היתומים הכלואים שם. בפעילות ההיא נרשמו הצלחות וכישלונות. רק בסוף 1943 החלה החזרת המגורשים, כאשר התקרבה החזית מאוד לגבולותיה של טרנסניסטריה, ורק כ-2,000 יתומים ועוד כמה אלפי מגורשים, בייחוד מדורוחוי והסביבה הוחזרו לרומניה.

השאר, כ-50,000 יהודים, חזרו בשנים 1945-1946, לאחר שחרור האזור וכיבוש רומניה.

השהיית החזרה נבעה מהתנגדותו של מושל טרנסניסטריה, גיאורגה אלכסיאנו, מן ההתנגדות התקיפה של הנאצים להחזרת מגורשים, וכנראה מסירובו של אנטונסקו להודות בכישלון מדיניותו כלפי היהודים.

לקראת סוף 1943 וראשית 1944 הסתמן שינוי עמוק בממשל אנטונסקו ובמדיניותו כלפי היהודים:  ראשי השלטון היו משוכנעים שהגנה על היהודים מפני תביעות הנאצים והקלת מצבם יתרמו ליצירת דימוי חיובי של השלטון בעיני בעלות-הברית וישפרו את תנאי השלום שיוטלו על ר' בוועידת השלום אחרי המלחמה.

כל ימי השלטון הרודני הפשיסטי של אנטונסקו הופעלה סדרת חוקים וננקטו יוזמות שגרמו להתרוששותו של הקיבוץ היהודי, וניצול כוח העבודה של היהודים במסגרת הפלוגות לעבודת כפייה ובמסגרות הכלכלה השונות שהשתמשו ביהודים.

סדרת היטלים, מיסים מיוחדים ובכללם 'היטל מיוחד' בסך ארבעה מיליארדי ליי שהטיל אנטונסקו במאי 1943, הביאו לידי כך שביום השחרור היו כ-150,000 יהודים, כלומר, יותר ממחצית יהודי רומניה, רעבים ללחם וחסרי לבוש.

מערכת האפליה המכוונת של השלטון פעלה כל אותן שנים (1940-1944) ואולם, הצביון השונה של השלטון והרקע הרעיוני שלו עקב הבעיות הקשורות למטרות המלחמה השונות של רומניה, החששות מפני השותף הגרמני, והתערבות אישים שנרתעו מהשיטות הנאציות וגילו רגישות לגורל היהודים – כל הדברים הללו גרמו לכך שגורל יהודי רומניה (הרגאט וטרנסילבניה הדרומית) היה שונה מגורל שאר הקיבוצים היהודים במזרח אירופה – הן במצבם ותנאיהם בזמן המלחמה, הן במספר הניצולים ובשיעורם. השוני בולט ביתר שאת כאשר משווים את מצב יהודי רומניה לגורל היהודים בשלטון המשטר הפשיסטי בהונגריה.

באפריל-מאי 1944 גורשו כ-155,000 יהודי צפון טרנסילבניה בהמוניהם לאושוויץ ויהודי דרום טרנסילבניה שבשלטון הרומנים, כ-40,000 במספר, נותרו ברומניה ה'אנטישמית' וניצלו רובם ככולם.

 

לאחר השחרור

בשואה נספו, לפי האומדן, כ-420,000 יהודים שישבו בשטחי רומניה ב-1939. מספר זה כולל את היהודים שנרצחו בבסרביה ובבוקובינה בגל הרציחות ביולי-אוגוסט 1941, את היהודים שנספו בעת הגירוש לטרנסיניסטריה ובטרנסניסטריה עצמה, את היהודים שנרצחו בפרעות ביאשי ובמקומות אחרים ברומניה ואת יהודי טרנסילבניה הצפונית ששולחו לאושוויץ ונרצחו שם.

אין המספר הזה כולל את יהודי השטחים בברית-המועצות שהיו בשלטון הרומנים ושנספו בשואה.

מספר היהודים ברומניה, ובכללם הניצולים שהוחזרו מטרנסניסטריה, היה כ-400,000, כלומר: פחות ממחצית מספר היהודים ברומניה בשנת 1930.

קשה ביותר היה מצב הניצולים מטרנסניסטריה שהוחזרו ב-1945-1946 לרומניה וכן של יהודי מולדובה שסבלו ממעשי השלטונות הצבאיים בחודשים שלפני הכניעה.

הפלתו של משטר אנטונסקו איפשרה את חידוש פעולתם של הארגונים היהודים, שפעולתם נאסרה כבר ב-1938.

הפדרציה של איגוד הקהילות תפסה את מקומו של 'מרכז היהודים', חודשה פעולתם של התנועה הציונית על כל ארגוניה, ’התאחדות היהודים הרומנים', הג'וינט ועוד. לפני כן ניסו הקומוניסטים היהודים לתפוס את ההנהגה בכל הארגונים הלא-ציונים ואחר-כך להביא לידי התפוררותם או לגייסם במאבק המפלגה עם המלך והמפלגות הרומניות הוותיקות.

הארגונים היהודים התגייסו מיד למאבק למען החזרת הזכויות והרכוש שנלקח מן היהודים.

השלטון החדש לא מיהר להחזיר את הרכוש ורק ב-19 בדצמבר 1944, ארבעה חודשים לאחר השחרור, בוטלה התחיקה האנטישמית.

רוב הרכוש לא הוחזר, כי הדבר היה פוגע במספר רב של רומנים שהיו הנהנים העיקריים ממדיניות ההפקעה של רכוש היהודים.

לא שולמו פיצויים מטעם המדינה ולא הוחזרו מיד זכויות האזרח שנשללו מחלק מן היהודים.

בחודשי המלחמה שנותרו עד לניצחון על גרמניה הנאצית, הצליחו הארגונים היהודים ובראשם פילדרמן למנוע את גיוס רוב הנוער היהודי לצבא הרומני האנטישמי.

הבעיות הקשות של רומניה, הכיבוש בידי הסובייטים, השוד והחרמת הרכוש בידי הצבא הסובייטי, המאבק הפנימי החריף של הקומוניסטים שנהנו מתמיכת הסובייטים עם הכוחות הפוליטיים המסורתיים ומספרם הרב של היהודים במפלגה הקומוניסטית, תרמו לתחיית האנטישמיות בצורתה החדשה והישנה, וכל ניסיון של הציבור היהודי וארגוניו לתקן את העוול שנעשה ליהודים, הגביר את האנטישמיות.

ליהודים לא הייתה ברירה אלא לתמוך בבחירות במפלגה הקומוניסטית, מכיוון שהיא הייתה הכוח היחיד שדחה בפירוש את האנטישמיות.

 

 

(*** לקוח מתוך : האנציקלופדיה של השואה בהוצאת יד ושם, ההסטוריה של יהודי רומניה בהוצאת אוניברסיטת ת"א והמרכז לטכנולוגיה חינוכית.)