אות הגאווה – מאבקם המוצלח של יהודי רומניה בשנים 1940 – 1944

אות הגאווה – מאבקם המוצלח של יהודי רומניה בשנים 1940 – 1944

מאת: ריצ'רד ערמון

הצלתם של מאות אלפי יהודים רומנים, הונגרים, פולנים, צ'כים וגרמנים התאפשרה הודות למאבקה העיקש של הנהגת יהדות רומניה בין השנים 1940 עד 1944, והייתה לגדול שבהישגיה.

 שבעים שנה לאחר תקופת השואה הטרגית, והנה אנו עדים לניסיונות של הכללה ופרשנות כוזבת של האירועים והעובדות.

 אומרים: היו ליון אנטונסקו גם חלקים חיוביים, על כי הציל יהודים מגירוש.

 גם אם השיב אנטונסקו בחיוב לכמה מיוזמות פילדרמן ושותפיו, נותר אנטונסקו בגדר הפושע הנושא באחריות על המעשים הברבריים שבוצעו ברומניה ובטרנסניסטריה. יתרה מזאת: העובדה כי בעיני חלק מהרומנים הוא נחשב לגיבור, בעוד שאותו אנטונסקו אשם במותם של מאות אלפים מהם במלחמה נגד ברית המועצות לאחר שחרור בסרביה, מעוררת תמיהה.

 אנו עדים לייצוגים שגויים ולגימוד פעילותם היומיומית הבלתי נלאית של מנהיגי יהדות רומניה: פילדרמן, בנבנישתי, הרב הראשי שפרן, זיסו ומנהיגים רבים אחרים – הן מקרב ההנהגה המרכזית והן מקרב המנהיגים המקומיים.

 מוטלת עלינו החובה לשפוך אור ולהציג בפומבי ובכתב את מעשי הגבורה של הנהגה חשובה ואמיצה זו, שתוצאותיהם היו:

ארגון הקהילות בתנאי מחייה סבירים (מארגון מערכת החינוך בכל הרמות, דרך הבטחת טיפול רפואי וסוציאלי ועד לארגון חיי התרבות והאמנות),

ביטול האיסור על קיום דת משה,

מאבק נגד מיסוי אבסורדי,

ביטול הצו לענידת סימן מזהה,

שחרור ממחנות ריכוז והשגת פטורים מעבודות כפייה,

סיוע חומרי וסעד רוחני למגורשים,

השבת יתומים מטרנסניסטריה,

הצלת יתומים מפולין, גרמניה והונגריה ושילוחם באופן מוסדר וחוקי מקונסטנצה לארץ ישראל,

השבת יהודי דורוחוי

ובעיקר: הפסקת הגירושים מדרום טרנסילבניה ומהממלכה הישנה.

עובדות אלה מוכרות רק באופן חלקי. לעיתים הן מעוותות בטענות הגורסות שהצלת היהודים היתה כביכול תוצאה של האופורטוניזם של הנהגת רומניה בעקבות המפלות, החל בזו של סטלינגרד ב-1943. אך מאבק ההנהגה היהודית החל עוד הרבה לפני סטלינגרד, והניב תוצאות שהיו יוצאות מן הכלל ביחס לתקופה האמורה.

 המאבק ההירואי במהלך תקופת השואה ברומניה שאיפשר את הצלתנו – אנו הקוראים עתה שורות אלה – היה יחיד במינו בהשוואה למה שהתחולל בארצות אחרות, והבולט והייחודי ברשימת הישגי הקהילה היהודית ברומניה.

 קיימים חיבורים ומחקרים היסטוריים המתארים מעשי גבורה אלה באופן מפורט ויעיל, כגון:

דר' ליה בנג'מין, "גירוש והתנגדות בתולדות יהודי רומניה", דר' יעקב גלר, "ההתנגדות הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה". כדי להוכיח את הדברים ואף להוסיף על האמור לעיל, אצטט מהדו"ח המסכם של הוועדה הבינלאומית לחקר השואה ברומניה – וועדה שבראשה עמד אלי ויזל ועל חבריה נמנו 27 היסטוריונים ומדינאים מישראל, מרומניה וממדינות נוספות אחרות.

הריני מצטט מהדו"ח, החל בעמ' 2007:

"חיי הקהילות היהודיות בתקופת יון אנטונסקו, ותגובתן לשואת ברומניה: תפקידו של דר' פילדרמן… בארגון מאבקם של היהודים לשרוד… נודע למוסדות הקהילה תפקיד מכריע. מערכת המוסדות כולה, בתחומי הדת, התרבות, החינוך והסיוע הסוציאלי, פעלה כדי לפצות על החסכים והחוסרים החומריים, המוסריים, החברתיים והרוחניים שהטיל ממשל אנטונסקו… דר' פילדרמן אשר עמד בראש הקהילה היה היוזם והמנהיג הפוליטי של החיים היהודיים… פילדרמן אימץ את השימוש החוקי בעצומות כדרך למאבק…"

 הישגים (הריני מצטט):

…הקפאת החלטות הממשלה בנוגע לפעילות בתי התפילה…

…סיוע לניצולי גיא ההריגה ביאשי…

…ביטול החובה לשאת סימן מבחין…

…פעולות נגד הגירוש בשנת 1942…

…הלחצים אשר הפעילו מנהיגי הקהילה היהודית ביטל הגירושים העתידיים ותרמו לדחיית צעדים מתוכננים אלה על ידי הממשלה, ולהפסקת הגירושים ההמוניים מטרנסילבניה.

דר' פילדרמן, יחד עם שותפיו, הצליחו לבטל את ההוצאה אל הפועל של צעדים אנטי-יהודיים מתוכננים. השפעתם הפוליטית גדלה עם התמורות שחלו בנסיבות המצב הבינלאומי לטובת בעלות הברית.

"…בעקבות האירועים, החלה ב-6 בדצמבר 1943 החזרה החלקית למולדת (מטרנסניסטריה), ב-20 בדצמבר החלו להגיע חזרה 6,053 הניצולים מדורוחוי… ב-6 במרץ הושבו 1846 יתומים…

 באותו הקשר יש גם לציין כי:

"…גם מנהיגי האופוזיציה התערבו. החל בסתיו 1942, נגד הגירוש מהרגאט (יוליו מאניו, דר' ניקולאה לופו, יון מיכאלקה  – מפלגת האיכרים הלאומית, קונסטנטין ברטיאנו – המפלגה הליברלית הלאומית, … מיטרופוליט ארדאל ניקולאה בלאן – שהיה עויין כלפי האוכלוסיה היהודית, …ביטויי עמדה נחרצים בעניין הגירושים ובמיוחד התבטאויותיה בעניין זה של המלכה האם – אלנה… כמו גם של הנסיך ראדו שטירביי, …דימיטריה לופו – נשיא בית הדין הגבוה לעירעורים…"

 "אחד היעדים של מכון יד ושם הוא מתן הוקרה והנצחת "חסידי אומות העולם", לא-יהודים אשר העמידו את חייהם בסכנה בהצלת יהודים. עד לקיץ 2004 זכו לתואר זה 20,205 אנשים. מספר "חסידי אומות העולם" ברומניה שהסתכנו בנסיבות שהוזכרו לעיל, להציל יהודים שהיו נתונים בסכנה או לסייע להם, הוא נמוך ביותר (שישים, נכון לקיץ 2004). יש להניח בודאות כי קיים מספר שקשה לאמוד של אנשים העומדים בקטגוריות אשר נקבעו על ידי ועדת יד ושם…(עמ' 291)."

 יהודי רומניה כרעו ברך ולא נכנעו.

 הם נאבקו יום יום והצליחו לשרוד ולהגיע ברבות הימים, בחלקם הגדול, לארץ ישראל.

 גבורתם זו ומאבקם שלא חמוש, מעניק לנו – היהודים הרומנים – תחושת גאווה! אי אפשר לכנותנו, כפי שנהגו לכנות את העולים החדשים, "סבונים" (כדברי אלי ויזל בספרו האוטוביוגרפי "כל הנחלים הולכים אל הים").

 "היה זה קרב שבו ניצחו הקורבנות", גורס ההסטוריון הישראלי ממוצא רומני, תיאודור לביא.

 עלינו, כניצולי אותה שואה, מוטלת האחריות ההיסטורית והמוסרית להציג עובדות אלה ב"יד ושם", כמו גם במוזיאון יהדות רומניה העתיד לקום בראש פינה.

סגירת תפריט
דילוג לתוכן